ע"פ 4121/20

תקציר

פסק דינו של השופט י' אלרון מסתיים בדחיית ערעורו של המערער כולו. טענות המערער ערערו בעיקר על ממצאיו העובדתיים והמהימהיים של בית המשפט המחוזי, אך ערכאת הערעור קבעה כי אין הצדקה להתערב בממצאים אלה. היא בחנה טענות בדבר זיהום לכאורה בעדויות של הקטינים בשל שיחות עם אמם לאחר שהתגלתה פגיעה מינית. בית המשפט לא מצא ראיות לזיהום שיש בו כדי לערער את אמינותם של הקטינים, והדגיש כי אין די בשיחותיה הנפרדות של האם עם כל אחד מהילדים כדי להכתים את העדויות. בנוסף, דחה בית המשפט ערעורים על התנהלות חוקרי הילדים ועל החלטתם שלא להעיד קטינים ז' ול' בבית המשפט, בנימוק שהחקירות היו חוקיות ועולות בקנה אחד עם חוק הגנת הילד. ההחלטות לא הושפעו מנוכחותו של הנאשם בבית המשפט והתבססו על הגנה על שלומם של הקטינים. יתר על כן, בית המשפט דחה את הטענות לפיהן עדויות הילדים חסרות ראיות תומכות. היה די אישוש לדפוסים דומים של התעללות, מצוקתה הנפשית של ת' ועדותו של קטין אחר, ד'. בפסק הדין צוין כי עדותו של ילד יכולה לסייע לעדותו של אחר על פי הוראות חוק מסוימות. כמו כן, אושרו פסקי דין פרוצדורליים ביניים של בית המשפט המחוזי, לרבות טיפול בראיות שמיעה וגילוי מהותי. באשר לגזר הדין, ערכאת הערעור לא מצאה חריגה מהותית מעונשים רגילים בעבירות דומות וסברה כי העונש – בהתחשב בחומרתן ובאופיין החוזר ונשנה של העבירות – הולם ואולי מקל. בסופו של דבר הסכימו השופטים א' ברון וא' שטיין עם החלטתו של השופט אלרון לדחות את הערעור. פסק הדין ניתן ביום 1.7.2021.