ת"א 6796-06-15

תקציר

התובעת, חברה בע"מ שעסקיה מפחיתים את אגרות רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) לעסקים, תבעה את הנתבעת, חברה ממשלתית, בגין אי תשלום אגרות בגין הפחתה מוצלחת של אגרותיה של האחרונה. הנתבעת תבעה שכנגד את השבת התשלומים ששילמה לתובע, ואת התשלומים המופרזים ששילמה לרשות מקרקעי ישראל, בטענה כי התנהלות התובעת היוותה מרמה, הטעיה, מצג שווא וחוסר תום לב, וכי התובעת ובא כוחה התרשלו. השופטת פתחה וציינה כי טענות הנתבע התבססו כולן על טענה עובדתית אחת: התובעת לא גילתה כי הפחתת שכר הטרחה של רמ"י עבור הנתבע נבעה מאותה טעות שתוקנה בתיק קודם בו היו מעורבים התובע והנתבע. לאחר מכן פירט השופט את ההיסטוריה של שני המקרים, ומצא כי התובע אמנם לא גילה עובדה זו, אך לנתבע הייתה גישה לכל המידע הרלוונטי בשני המקרים והוא יכול היה למחות על ההסכם השני, אך לא עשה זאת. עוד ציינה השופטת כי הנתבעת שכרה את שירותיה של התובעת בעיקר בשל קשריה עם רשות מקרקעי ישראל, ולא בשל מומחיותה. לכן, גם אם התובעת הייתה מגלה את הדמיון בין המקרים, הנתבע היה שוכר אותה בכל מקרה. עוד קבע השופט כי תדהמתו של הנתבע מהפחתת שכר הטרחה לא הייתה מוצדקת, שכן הפחתה דומה התרחשה במקרה הקודם, והנתבע הסכים למבנה שכר טרחה שהביא בחשבון הפחתה זו. השופטת הוסיפה ובחנה את ההבדלים בין שני המקרים ומצאה כי עיקר ההבדל בשכרו של התובע בין שני המקרים נבע מהסכמת הנתבעת למבנה שכר טרחה חדש, ולא מהטעיה או רשלנות כלשהי מצד התובע. מאחר וההסכם התבסס על התוצאה, אופי עבודתה של התובעת לא היה רלוונטי. עוד קבעה השופטת כי טענות הנתבעת בדבר היקף עבודתה של התובעת לא הועלו בזמן אמת ונולדו רק לאחר שהתעוררה המחלוקת הנוכחית. בהתייחסה לתביעה שכנגד ציינה השופטת כי עבודתה של התובעת בתיק הקודם לא הייתה קשורה לדמי שימוש, ולכן טענת הנתבעת בעניין זה אינה ברורה. עוד קבע השופט כי הנתבעת לא השתמשה בשמאות שהזמינה, ולא מיצתה את הליך ההשגה, מבלי שנתנה כל סיבה מספקת להתנהלות זו. יתר על כן, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שביקשה תיקון תשלומים ממנהל מקרקעי ישראל, או כי רמ"י הייתה מסכימה עם הערכות הנתבע או המומחה שמונה מטעם בית המשפט לגבי שכר הטרחה. לפיכך הגיעה השופטת למסקנה כי הנתבע לא הוכיח נזקים כלשהם, וכי יש לדחות את התביעה והתביעה שכנגד. בהתאם לכך, הורה השופט לנתבע לשלם לתובע את שכר הטרחה הנתבע, בתוספת הוצאות משפט וריבית.