ע"א 9521-12-17

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך נדל"ן שעניינו מכירת נכס במרמה ובהליכים המשפטיים שלאחר מכן. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה האם הרשויות הרלוונטיות, קרי לשכת רישום המקרקעין ועורך הדין המעורב בעסקה, פעלו בשקידה ובזהירות. הערעור, שמטרתו לדחות את החלטת בית משפט השלום, מתמקד בשני צדדים מרכזיים: עורך הדין, שנטען כי כשל בחובת הזהירות שלו כלפי המערער, ולשכת רישום המקרקעין, המואשמת ברשלנות ברישום הערת אזהרה. באשר לעורך הדין, פסק הדין מדגיש את הקושי לצפות ממנו להיות "חוקר פרטי" ומציין כי הוא אינו מצויד באמצעים מיוחדים לגילוי זיוף או התחזות. פסק הדין מכיר בחובת הזהירות של עורך הדין אך קובע כי במקרה זה לא היו "תמרורי אזהרה" שהיו צריכים לעורר חשד, במיוחד בהתחשב בחוסר הידע המוקדם של עורך הדין על הצדדים המעורבים. כמו כן, פסק הדין דן בתפקידה של לשכת רישום המקרקעין במחלוקת. מקובל כי הלשכה חבה חובת זהירות כלפי הציבור המסתמכת על דיוק רישומיו. המחלוקת נוגעת לרישום הערת אזהרה בתקופה שבה הנכס עדיין היה רשום על שם קורבן המרמה. פסק הדין מציין כי נעשו טעויות מסוימות, אך רואה בהן טעויות מינוריות הדומות לטעויות פקידות, שאינן מצדיקות התרעה. בנוסף, יודגש כי רכישת הנכס לא התבססה על רישום הערת האזהרה, ובכך ניתק כל קשר סיבתי בין השניים. פסק הדין מזכיר גם את היעדר החובה לצרף מסמכי זיהוי במקרה ספציפי זה, דבר המחליש עוד יותר את טענת המערער. בסופו של דבר, השופט מציע לדחות את הערעור, תוך הדגשת הזהירות הנדרשת בעת הערכת התנהגות בדיעבד. ההחלטה נתמכת על ידי סגני השופטים, מה שמוביל למסקנה כי הערעור יידחה ולא ייגבו הוצאות.