בג"צ 438/10

תקציר

העותרים טענו כי יש לסווג עסקאות לדיור מוגן כעסקאות שכירות למגורים ולפיכך לפטור אותן ממס ערך מוסף (מע"מ). המדינה ועמותת ABA (המשיבות) טענו כי אין לראות בעסקאות אלה הסכמי שכירות, שכן הן נבדלות זו מזו, המשלבות שימוש במקרקעין עם קבלת שירותים, וחייבות במע"מ. המדינה העלתה גם התנגדויות מקדמיות, וטענה כי יש לדחות את העתירה בין היתר בשל קיומו של סעד חלופי והיעדר יריבות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי טענותיה המקדמיות של המדינה אינן משכנעות ברובן ובחר להכריע בעתירה לגופה. נקבע כי עסקאות דיור מוגן הן חוזי sui generis, ייחודיות בכך שהן כורכות יחד את הזכות למגורים ואת הזכות לקבלת מגוון שירותים נוספים, ולא ניתן לסווגן כהסכמי שכירות בלבד. מרכיב המגורים, אף שהוא משמעותי, אינו גובר על השירותים הנלווים, המהווים מרכיב מהותי בעסקה. לכן, עסקאות אלה לא צריכות להיות פטורות ממע"מ כשכירות למגורים. בית המשפט הדגיש כי הסכמי דיור מוגן יוצרים מערכת יחסים מורכבת וארוכת טווח, וסיווגם כשכירות יהיה מלאכותי ואינו עולה בקנה אחד עם מציאותם של הסדרים אלה. זאת ועוד, כוונת המחוקק מאחורי חקיקת מע"מ וחוקי מס אחרים הצביעה על כך שהם לא ראו בעסקאות דיור מוגן שכירות. משכך, נדחתה העתירה, שביקשה לפרש את החוק באופן שונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש להתייחס לעסקאות אלה כמכלול, ופירוקן לרכיבים פרטניים לצורכי מיסוי יהיה בלתי מעשי ועלול לפגוע בשוכרים. לבסוף, הפרשנות הנוכחית, המכפיפה עסקאות דיור מוגן במע"מ, נמצאה תואמת פרקטיקה ארוכת שנים וראויה להתייחסות. לפיכך, העתירה נדחתה.