סע"ש 53794-10-21

תקציר

התובע, מנהל כספים שהועסק על ידי הנתבעת בין השנים 2012-2020, הגיש תביעה בה טען כי הנתבעת לא סיפקה לו תנאי עבודה ותשלומים נאותים כפי שנקבעו בצווי הרחבת ענף היהלומים בשנים 2008 ו-2019, אי מתן הודעה מוקדמת על תנאי העסקה וסיום העסקה שלא כדין. הנתבעת טענה כי צווי ההרחבה אינם חלים על התובעת או לחילופין כי הם אינם חלים ממועד מסוים ואילך. בית המשפט קבע כי הצו משנת 2008 חל על הנתבעת, שכן עיקר פעילותה הייתה בענף היהלומים, אך הצו משנת 2019 חל רק למראית עין על הנתבעת. בנוסף, בית המשפט מצא כי צווי ההרחבה אינם חלים על התובע, שכן הוא לא היה עובד ייצור אלא עובד משרד, ותפקידו לא נופל בגדר הצווים. באשר להודעה על תנאי העסקה, דחה בית הדין את התביעה, וקבע כי הצדדים הסכימו בעל פה על תנאי העבודה, ולא התקיים היסוד "ביודעין" לפי חוק הודעה לעובדים. בסוגיית שכרו של התובע קיבל בית המשפט את טענת התובע כי קיבל תשלום חודשי נוסף בסך 2,500 ₪ במזומן וכי תלושי השכר אינם תואמים את שכרו בפועל. הנתבע חויב לשלם פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין אי הנפקת תלושי שכר תקינים. עוד קבע בית הדין כי שכרו של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים צריך לכלול את 2,500 השקלים הנוספים, והנתבעת נדרשה לשלם לתובע 20,928 ₪ כפיצויי פיטורים, שכן פיטרה את התובע. תביעותיה של התובעת להפרשות לקופות גמל והחזרי הוצאות נסיעה נדחו, מאחר שבית המשפט מצא כי הנתבעת עמדה בהתחייבויותיה. בסך הכל חויבה הנתבעת לשלם לתובע סך של 35,652 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 15.3.2020. שני הצדדים היו אחראים להוצאותיהם, שכן בית המשפט מצא את התנהלותם המשותפת בנוגע לתשלומי שכר לא מדווחים כאשמה.