ת"א 8433/06

תקציר

ענייננו נסוב סביב תאונת דרכים שהתרחשה ביישוב חוסאן, בה היו מעורבים נתבע ישראלי שנהג ברכב המבוטח על ידי הנתבעת מס' 2, חברת ביטוח ישראלית, ושני תובעים – הולכי רגל – שנפגעו מהרכב האמור. השאלה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא קביעת הדין החל, ובפרט האם האירוע התרחש בשטח C כפי שהוגדר בהסכמים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. אם כן, אזי החוק שצריך לחול מוטל בספק נוסף. בית המשפט מתייחס תחילה למיקומה הגיאוגרפי של התאונה ומגיע למסקנה כי היא אכן התרחשה בשטח C. קביעה זו מבוססת על עדויות עדים וראיות חזותיות. לפיכך, החוק שיש להחיל אינו חוק הפיצויים הישראלי לנפגעי תאונות דרכים אלא חוק הרשות הפלסטינית משנת 2005, שכן הסמכות האזרחית בתחום הביטוח הועברה לרשות הפלסטינית. השאלה הבאה לגבי הוכחת הדין הזר מתעוררת. בית המשפט קובע כי מאחר שהתובעים מסתמכים על חוק הרשות הפלסטינית לתמיכה בתביעתם לפיצויים, באחריותם להביא ראיות לדין זר זה. הנתבעים, אשר הצליחו להוכיח כי חוק הפיצויים הישראלי אינו חל במקרה זה, אינם נדרשים להוכיח את בטלותו של החוק. יתר על כן, חזקת שוויון הדינים אינה חלה כאן, שכן עקרונות חוק הרשות הפלסטינית עולים במידה רבה בקנה אחד עם חוק הפיצויים הישראלי, למעט היקף הפיצויים. התובעים מתבקשים לספק ראיות לחוק הרשות הפלסטינית בתוך 21 יום. מפסק דין זה עולה כי הדין החל על התיק הוא חוק הרשות הפלסטינית משנת 2005, ועל התובעים מוטל נטל ההוכחה להוכיח את פרטי חוק זה. השופט מדגיש גם את החריגות של אי החלת דין מקום העוולה ואת הכלל של קביעת הדין החל על בסיס ההקשר הגיאוגרפי של העוולה.