ע"פ 1639/98

תקציר

המערערים, משה וישראל דהן, יחד עם אדם נוסף בשם אורן גיגי, הורשעו באונס תייר ובביצוע עבירות נלוות נוספות. משה הורשע גם בניסיון לרצוח את המתלוננת. האחים ערערו על הרשעתם ועל גזר דינם. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה אך קיבל חלקית את הערעור על חומרת העונש. בית המשפט מצא כי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא מבוססים היטב וכי קיימות ראיות מספיקות להרשעת המערערים. היא גם הסכימה עם מסקנתו של בית משפט קמא כי משה התכוון להרוג את המתלונן, ובכך אישרה את הרשעתו בניסיון רצח. עם זאת, בית המשפט העליון זיכה את ישראל מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות. על פי הראיות, ישראל עזב את זירת הפשע לפני שבוצע ניסיון הרצח, ולא היו די הוכחות לכך שיכול היה לצפות את ביצוע העבירה. בית המשפט הדגיש כי האחריות הפלילית לפי סעיף 34א לחוק העונשין מחייבת מבחן אובייקטיבי של צפיות מראש, ובמקרה זה, היעדרותו של ישראל מהזירה והיעדר אינדיקציות לאלימות הממשמשת ובאה הביאו לכך שלא ניתן להטיל עליו את האחריות לעבירה הנוספת. באשר לגזר הדין, מצא בית המשפט כי בית משפט קמא שקל את מכלול הנסיבות הרלוונטיות והטיל עונש סביר. נסיבותיהם האישיות של המערערים, לרבות גילם הצעיר והרקע המשפחתי שלהם, כבר נלקחו בחשבון בהחלטת בית משפט קמא. לפיכך דחה בית המשפט העליון את הערעור על ההרשעה וגזר הדין, למעט זיכויו של ישראל מאשמת תקיפה בנסיבות מחמירות.