תמ"ש 15649-06-19

תקציר

פסק הדין דן בתחולתם של סעיפים 33 ו-31(א)(1) לחוק המקרקעין בקביעת תשלום דמי שימוש ראויים בנכסים משותפים לאחר פרידה. סעיפים אלה, המסדירים בדרך כלל את הזכות לדמי שימוש ושימוש סביר בקרקע משותפת, צריכים להיות מיושמים כחלק מהחוזה המשפחתי הכולל. מחוזה זה משתמע כי בני הזוג חותרים לפרידה בכבוד ובהגינות, הכוללת את הזכות להיפרד פיזית מבלי לגרוע מזכויותיהם בדירה. פסק הדין מדגיש כי המשך מגוריו של בן זוג בדירה המשותפת לאחר הפירוד הוא סביר ועולה בקנה אחד עם מעמדה המיוחד של דירת המגורים, כל עוד הם פועלים בתום לב. ככזה, בדרך כלל אין סיבה להטיל דמי שימוש. עם זאת, חלוף הזמן והעיכוב בפירוק השותפות עשויים להצדיק תשלום דמי שימוש. לגבי דירה ממנה גבה הנתבע דמי שכירות (דירה ש'), זכאית התובעת למחצית דמי השכירות שנגבו ממועד הפירוד, לפי סעיף 35 לחוק המקרקעין. טענות הנתבע בדבר שיהוי בהגשת התביעה וזכות קיזוז נדחות בשל חוסר ראיות וחוסר עקביות בטענות הנתבע. לגבי דירה נוספת שהנתבעת תופסת פיזית (דירה ב'), העילות לדמי שימוש מתגבשות בהתאם למועד הגשת חוות הדעת, שהוא מרץ 2019. עם זאת, מאחר והצדדים התגרשו בהסכמה בינואר 2018, והתובעת התחייבה לשלם לנתבעת, המועד לגיבוש עילות התשלום נדחה לינואר 2018. גם טענות הנתבעת להפחתת דמי השימוש בשל האלימות הנטענת של התובעת ואחסון החפצים נדחות בשל חוסר ראיות. תביעת התובעת לדמי שימוש בדירה זו מתקבלת לתקופה שבין ינואר 2018 לדצמבר 2019, בשיעור של 7,200 ₪ לחודש, עם ניכויים בסך 5,693 ₪. לבסוף, פסק הדין דוחה את התביעה ברע"א 24169-09-19 ורואה את התביעות בת"א 15675-06-19 ומס' 15649-06-19 ליישוב באמצעות מינוי שמאי והסכם לגבי מטלטלין. הנתבע נדרש לשלם לתובע שכר טרחת התובע ושכר טרחת עורך דין, בסך 25,000 ₪, ופרסום פסק הדין מותר ללא פרטים מזהים של הצדדים והדירות.