עב"ל 9591-10-14

תקציר

הערעור הוא ביחס לתאונת עבודה שאירעה בשנת 2003, אשר הותירה את המשיב עם נכות לצמיתות, הפוגעת ביכולתו לעבוד כמכונאי רכב. בשנת 2014 ביקש המשיב מהמוסד לשקול מחדש את דרגת הנכות שלו לפי תקנה 17, אך המוסד סירב בשל סכסוך עבודה. בעקבות זאת עתר המשיב לבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר פסק לטובת המשיב והורה למוסד לקבוע את דרגת נכותו במסגרת השיעורים הקבועים בתקנה 15(א). המוסד ערער על החלטה זו, בטענה כי בית הדין האזורי חרג מסמכותו והיה עליו רק להורות למוסד לכנס את "הרשות" כאמור בתקנה 18א. המשיב טען כי חוסר המעש של המוסד בשל סכסוך העבודה פגע בתובעים וכי בידי בית הדין האזורי כל המידע הדרוש כדי לפסוק בעניין. שופטי בג"ץ הסכימו עם טענות המוסד והדגישו כי תפקידם של גופים מקצועיים שנקבעו בתקנות הוא להגדיל את דרגת הנכות וכי דרך הפעולה הראויה כאשר גופים אלה אינם מפעילים את סמכויותיהם היא לכפות עליהם לעשות כן באמצעות צו שיפוטי. השופטים גם לא מצאו ראיות התומכות בטענת המשיב כי המוסד נהנה מהמצב. בעקבות זאת ביטל בית המשפט העליון את החלטת בית הדין האזורי והורה למוסד לכנס את "ועדת הרשות" בתוך 60 יום לבחינת תביעת המשיב, ופסק למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ בנוסף להוצאות שהטיל עליו בית הדין האזורי.