ב"ל 24696-03-14

תקציר

התובע, המקבל קצבת זקנה, תבע את הנתבע על כך שדחה את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה. בבעלות התובע חלקת קרקע עליה נמצאות שלוש דירות, לרבות מקום מגוריו ושתי דירות שעדיין נמצאות בבנייה המיועדות לשני בניו. התובע טען כי שתי הדירות הלא גמורות נבנו על ידי בניו מכספם ולכן אין להחשיב אותן כנכסיו. עוד טען כי יש לראות בשווי זכויות הבנייה הכנסה למשך חמש שנים בלבד מיום שבניו עוברים לדירות, לפי הדין הרלוונטי. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי הכנסות התובעת צריכות להתחשב הן בשווי זכויות הבנייה והן בדירות עצמן. לטענת הנתבעת, התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהבנים מימנו את הבנייה, במיוחד לאור העובדה שהדירות נבנו בזמן שהתובע ואמו המנוחה של הבנים היו עדיין נשואות. זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה להעברת החזקה בדירות לידי הבנים, מעבר להצהרות גרידא של התובע ועדיו. לפיכך, הנתבעת זיכתה את הכנסותיה של התובעת על בסיס השווי הנוכחי של הדירות וזכויות הבנייה שלהן. בית המשפט הסכים עם טענות הנתבע והדגיש כי התובע לא הביא די ראיות לתמיכה בטענותיו. החזקה כי בעל הקרקע הוא גם הבעלים של הבניינים שעליה לא עורערה בהצלחה, ובית המשפט קבע כי יש לראות בדירות ובזכויות הבנייה שלהן כקניינו של התובע. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובעת, בקובעו כי חישוב הכנסות התובעת על ידי הנתבעת, שכלל את שווי שתי הדירות ואת זכויות הבנייה, היה ראוי. גם טענת התובעת בדבר תקופת חמש השנים לספירת הכנסות זכויות הבנייה נדחתה, שכן בית המשפט קבע כי מטרת החוק היא להבטיח פרנסה מינימלית לחסרי אמצעי קיום, וכי העובדה שהדירות לא גמורות אין פירושה שלא ניתן להפיק מהן הכנסה.