ע"נ 11708-07-17

תקציר

המשיב טען, כי מאחר שהמומחה מטעם המערער לא יכול היה להסיק כי המערער סובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) כתוצאה משירותו הצבאי, יש לדחות את הערעור. עם זאת, הוועדה הייתה רשאית לשקול את החלטת המשיב ואת שני עמודי התווך שלה: ראשית, היעדר PTSD, ושנית, האם קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין שירותו. באשר לטענה הראשונה, הסכימה הוועדה עם המשיב וקיבלה את חוות דעתו של המומחה מטעמה כי המערער אינו סובל מפוסט טראומה. משכך, נדחתה הטענה כי המערער סבל מפוסט טראומה עקב שירותו. הטיעון השני היה מורכב יותר. הוועדה מצאה כי המערער אמנם סבל ממחלה סומטית, אך היא התקיימה לפני שירותו הצבאי, אם כי בעוצמה פחותה, ותנאי שירותו החמירו אותה. המומחה שמינה הוועדה ייחס לשירותו הרעה של 30% במצבו של המערער. עם זאת, הוועדה לא הסכימה, וייחסה 70% מהחמרת המחלה הסומטית לשירותו של המערער בהתבסס על קביעתה כי האירוע הצבאי היווה נקודת מפנה בחייו של המערער. הוועדה הגיעה למסקנה כי הערעור מוצדק וקבעה כי מחלתו הסומטית של המערער אכן הוחמרה במהלך שירותו הצבאי. לפיכך, הייתה המערערת זכאית להחזר הוצאות והוצאות משפט.