ר"ע 173/82

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על סמכות השיפוט בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני. במקרה זה הגישה המשיבה (האישה) תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי. המבקש (הבעל) טען כי לבית הדין הרבני סמכות בלעדית בעניין, שכן הוא הגיש שם תביעת גירושין ארבעה ימים קודם לכן, בה כלל את עניין המזונות. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, וסבר כי דמי המזונות המחייבים בתביעת הגירושין אינם כנים. על החלטה זו הוגש ערעור. בית המשפט העליון פסק לטובת המבקש, והגיע למסקנה כי שופט בית המשפט המחוזי לא שקל את מכלול הנסיבות. בית הדין קבע כי תביעת הגירושין ודמי המזונות של המבקש היו כנים, למרות חוסר עקביות מסוים בהצעותיו ובהתנהלותו. הודגש כי נטל ההוכחה בגין חוסר יושר אינו צריך להיות מוטל אך ורק על נוסח תביעת הגירושין. זאת ועוד, הסבריו של המבקש לשינוי הצעותיו היו סבירים. בית המשפט העליון קיבל את הערעור, קבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת המזונות והורה למשיב לשלם למבקש 350,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בגין שתי הערכאות.