ע"א 2539/01

תקציר

הערעור מערער על החלטת בית משפט השלום בנתניה לדחות תביעה שהגישה חברת בנייה נגד בנק בגין אי תשלום יתרה שחבה חברה אחרת, נווה עירית, למערערת. המערערת התקשרה בשנת 1997 בהסכם עם נווה אירית לבניית דירות בנתניה, אשר מומן על ידי הבנק המשיב. הבנק העניק לנווה אירית אשראי והסכים לממן את פרויקט הבנייה, בתנאי שיאושר על ידי מפקח מטעמו. המערערת השלימה את התחייבויותיה על פי הסכם הבנייה בשנת 1998, אך נווה אירית לא שילמה את הסכום הסופי המגיע לה. הבנק גם סירב לשלם את התשלום הסופי למערערת למרות שקיבל דירות מוכנות למסירה. הסוגיה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא האם הבנק חב חובת זהירות כלפי המערערת, צד שלישי בעסקתו עם נווה עירית, במיוחד נוכח הפיקוח של הבנק על הפרויקט ומעורבותו הישירה בביצוע חלק מהעסקאות הקשורות בו. בית משפט השלום לא מצא יריבות משפטית בין המערער לבין הבנק ולפיכך דחה את התביעה. עם זאת, שופט בית המשפט המחוזי לערעורים, השופט רובינשטיין, מצדד במערערת וקובע כי הבנק אכן חב חובת זהירות כלפי המערערת. הדבר נעוץ במעמדם המיוחד של הבנקים בחיי המסחר, במעורבותו הנרחבת של הבנק בפרויקט ובתשלומים הישירים שהוא מעביר למערערת בכמה הזדמנויות. זאת ועוד, פסיקה וכתבים משפטיים מחזקים את מסקנת היריבות המשפטית ואת אחריות הבנק כלפי המערער. פסק הדין מדגיש את החברות המוגברות של הבנקים כמוסדות "מעין ציבוריים" ואת יישום עקרונות תום הלב וההשתק במקרה זה. לבסוף, מוצא בית המשפט כי במקרה זה קמה חובת זהירות מושגית בין הבנק לבין המערערת. משכך, הערעור מתקבל, פסק דינו של בית משפט השלום מתבטל, והבנק נושא באחריות לסכום הנתבע על ידי המערער, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין.