ע"פ 3595/06

תקציר

הסוגיה המרכזית בערעור זה היא האם זוהה נכון המערער כמי שתקף ושדד את המתלונן. המערער מתגורר בסמוך למתלוננת, נערה בת 15 תושבת צור בכר בירושלים. ביום האירוע הייתה המתלוננת בדרכה לביתה עם כספי המכולת של המשפחה, כאשר הותקפה על ידי אדם זר חמוש במקל. כפייתו של התוקף נפלה ואפשרה למתלונן לראות את פניו. צעקותיה של אחותה הפחידו את התוקף, אך לא לפני שהוא גנב את הכסף. המשטרה עצרה את המערער על סמך מידע מודיעיני, וכעבור שבוע זיהתה אותו המתלונן במסדר זיהוי. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על סמך זיהוי המתלונן, דחה טענות אחרות, לרבות אליבי, וגזר עליו 30 חודשי מאסר. הטענה המרכזית בערעור היא כי אין להסתמך על ראיות הזיהוי היחידות של המתלונן בשל החשש האינהרנטי והסיכון לטעות במצבים כאלה. ההגנה גם העלתה "תזת הפללה", שבית המשפט לא מצא אותה משכנעת, ונדחתה. השופטת מ' נאור מגיעה למסקנה כי עדותה של המתלוננת, אף שהיא מאמינה לגרסתה, מותירה ספק משמעותי בשל ייחודיותה, נסיבותיה ומשקלן של הראיות. היכרותה המוקדמת של המתלוננת עם המערער ואי שיתוף המשטרה בפרטים על מקום מגוריו טרם מסדר הזיהוי, יחד עם אופייה האלים של התקיפה, מטילים ספק בזיהויה. השופטת מ' נאור מציעה לזכות את המערער מחמת ספק סביר זה, עמדה המוסכמת על שאר השופטים, ובכך מתהפך פסק דינה של הערכאה הראשונה.