ת"א 38966-06-17

תקציר

השאלה המרכזית במקרה דנן היא האם הנתבעת הפרה את תנאי ההסכם באופן יסודי בכך שלא קיבלה היתר בניה ורישיון עסק עבור התובעת מרשויות התכנון, כפי שנקבע בחוזה. בנוסף, טען התובע כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא הסדירה דרכי גישה מתאימות בתקופות החורף וכי האיום בכתב אישום מצד המושב בגין מחדלים אלה מצדיק את ביטולו המיידי של ההסכם. התובע טען גם לנזקים כספיים שנבעו מאי אישור רישיון העסק, וכן מהצפה סביב המבנה. נבחנו עיקרי ההסכם הנדון, לרבות אלה הנוגעים למטרת ההרשאה, התחייבויות הצדדים והיתר הבנייה. בית המשפט שקל את חובות הצדדים והגיע למסקנה כי חובת הנתבע להשתדל להשיג את הרישיונות הדרושים במיומנות סבירה ובזהירות הראויה, אינה מהווה חובת תוצאה קפידה. נפסק כי הנתבעת מילאה את חובתה לעשות מאמץ סביר, והנטל היה גם על התובעת לשתף פעולה ולקבל את הרישיונות הנדרשים. בית המשפט מצא כי התנהלות הצדדים, לרבות המשך פעילותה העסקית של התובעת וחוסר המעש ביחס לרישיונות במשך שנים רבות, הצביעו על עמדתם הסובייקטיבית כי היעדר הרישיונות אינו מהווה הפרה יסודית. זאת ועוד, היעדר מועד מוגדר בהסכם והמשך השימוש של התובעת בנכס, לרבות חכירת משנה, הראו כי הם מודעים ומקבלים על עצמם את הסיכון הכרוך בתהליך הרישוי. בית המשפט דחה גם את טענות התובעת בדבר הפסדים כספיים ומצבו הפיזי של הבניין, וקבע כי טענות אלה אינן נתמכות בראיות וסותרות את תנאי ההסכם. בסופו של דבר החליטה השופטת כי הנתבעת לא ביצעה הפרה יסודית של ההסכם ודחתה את התביעה. בהתחשב בנסיבות, נראה כי התביעה הייתה תגובה לכישלון העסקי של התובע וניסיון לאחר מכן להשיב הפסדים. התובע חויב לפצות את הנתבע בגין הוצאותיו המשפטיות, בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.