ע"פ 8667/10

תקציר

עניינו של הערעור במקרה זה בהרשעה ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, כאשר נמצא כי הנאשם גרם בכוונה למותה של בתו כדי להגן על כבוד המשפחה. החלטת בית המשפט התמקדה בשלושה מרכיבי משנה הדרושים להוכחת כוונה תחילה: הכנה, היעדר התגרות (קנטור) והחלטה להרוג. המערער חלק על יסוד "ההחלטה להרוג", וטען כי פעל באופן ספונטני ולא מתוך כוונה תחילה. בית המשפט ניצל את "חזקת הכוונה", לפיה אנשים מתכוונים לתוצאות הטבעיות של מעשיהם, כדי להסיק שהנאשם צפה את התוצאה ורצה שהיא תתרחש. אף שאין צורך במניע להרשעה, ראיות להתנגדותו של המערער לנישואי בתו תומכות בכוונה להרוג. טענותיו של המערער כי פעל מתוך איבוד עשתונות או תחת הכרה לקויה נדחו, שכן הוא תיאר קודם לכן את הירי בצורה ברורה. בית המשפט קבע כי מעשיו היו מבוקרים ומכוונים. גם אם נניח שכעסו השפיע על מעשיו, החוק מטיל עליו את מלוא האחריות, שכן מצבים נפשיים אינם פוטרים אותו מאחריות פלילית. טענותיו של המערער כנגד חזקת הכוונה, לרבות התנהגותו ביום הרצח, לא הספיקו כדי לסתור את הראיות בדבר כוונה תחילה. כך, מצא בית המשפט כי כוונת הנאשם להרוג הוכחה מעבר לספק סביר, אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחה את הערעור. השופטים גובראן והנדל הסכימו עם פסק דינו של השופט סולברג, שניתן רשמית ב-27 בדצמבר 2012.