ת"א 21663-11-22

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשה לביטול צו האוסר על מכירת דירה שנמכרה לתובעים על ידי הנתבעים. הנתבעים טענו כי התובעים רכשו את הדירה "כמות שהיא" ואף הודו בהסכם המכר כי ניתנה להם הזדמנות לבדוק אותה. התובעים, לעומת זאת, הציגו ראיות לליקויים מהותיים בדירה וטענו כי הנתבעים היו חייבים לגלות אותם טרם המכירה. הם גם סיפקו כתב תביעה שהוגש לכאורה על ידי הדייר בקומה התחתונה ותמכו את טענתם בחוות דעת מומחה. למרות שבית המשפט הכיר בכך שהשאלה האם ניתנה לתובעים הזדמנות לבדוק את הדירה תצטרך להיות מוכרעת בתום ההליך, הוא מצא כי התובעים הציגו ראיות מספיקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. בית המשפט שקל גם את מאזן הנוחות וציין כי הנאשמים עזבו את הארץ ולא חזרו. התובעים טענו כי ללא צו איסור הפרסום הם עלולים להתקשות לאכוף את פסק הדין אם תביעתם תתקבל, שכן הנתבעים עלולים להבריח את נכסיהם אל מחוץ למדינה. הנתבעים, לעומת זאת, טענו כי לא עזבו את הארץ לצמיתות וכי מצבם הכלכלי יציב. עוד טענו כי צו איסור הפרסום פוגע בעסקיהם ובשמם הטוב. עם זאת, בית המשפט מצא כי טענת הנתבעים כי הם מתגוררים בישראל אינה עולה בקנה אחד עם דוחות הכניסה והיציאה וכי אי בירור מקום מגוריהם הנוכחי יוצר חשש משמעותי לגבי יכולתם של התובעים לאכוף את פסק הדין. בית המשפט הגיע למסקנה כי אף שמקום מגוריהם של הנתבעים מחוץ לישראל כשלעצמו אינו מהווה עילה מספקת להמשך הסעד הזמני, הנסיבות הספציפיות מצדיקות זאת. לפיכך נדחתה הבקשה לביטול הצו, אך תוקפו הוגבל ל-50 אלף שקל. משמעות הדבר הייתה שאם הנתבעים רצו להיפטר מהדירה, הם יכלו לעשות זאת על ידי הפקדת הסכום הנקוב אצל בית המשפט. ההחלטה התקבלה ללא צו להוצאות, והצו המתוקן היה אמור להיות מוצג לבאי כוח הצדדים לרישום בלשכת רישום המקרקעין.