רע"א 2809/18

תקציר

במקרה של תאונת דרכים ותביעות נזקי רכב שבאו בעקבותיה, הנושא המרכזי היה ההבחנה בין אשם תורם לבין אשם יוצר אחריות. השופט י' עמית בחן בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית משפט השלום שמצא את המבקש אחראי העיקרי לתאונה, תוך ייחוס 30% מהאשמה למשיב בכך שלא נהג בזהירות. המבקשת טענה כי אשם תורם זה צריך לגרור את אחריותה של המשיבה ל-30% מנזקיה. בית המשפט בחן האם אשם תורם יוצר אחריות מטבעו, תוך התייחסות לחוקים ותקדימים מתחומי שיפוט אחרים והכרה במגוון הפרשנויות והתוצאות. בסופו של דבר היא הגיעה למסקנה שהמושגים האלה נפרדים; אשם תורם, גם אם הוא עשוי להפחית את הפיצוי, אינו מוביל בהכרח לחבות כלפי צד אחר. יש לשפוט כל מקרה לגופו, ועדיפה גישה גמישה, כל מקרה לגופו, על פני כלל נוקשה. ההחלטה הדגישה את חשיבותה של ניסוח מדויק בפסקי הדין של בתי המשפט כדי לציין האם ממצא של אשם תורם מרמז גם על אחריות, אשר עשויה להשפיע על התדיינות עתידית או מקבילה. הערעור נדחה מבלי להטיל הוצאות, דבר המשקף את אופייה השנוי במחלוקת של סוגיה זו בבתי משפט קמא.