ע"א 332/93

תקציר

בית המשפט העליון הכריע בקבילות ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי במקרה של טעויות בפסק הדין. פסק הדין סיכם היסטוריה פרוצדורלית מורכבת. פסק דינו המקורי של בית המשפט המחוזי, מיום 24.9.92, הותיר את הצדדים בחוסר שביעות רצון, והוביל כל אחד מהם לבקש תיקונים לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בית המשפט תיקן את פסק הדין ביום 3.11.92, אך המערער חזר עם בקשה נוספת ל"עיון נוסף בחישוב ההצמדה של תגמולי הביטוח". המשיבים הגיבו בבקשה נגדית לתיקונים נוספים לטובתם. בית המשפט המחוזי דחה את שתי הבקשות ביום 4.12.92, ואישר את פסק הדין המקורי המתוקן. לאחר מכן הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון ביום 18.1.93, אשר המשיבים עתרו לדחייו, בטענה כי הוגש מחוץ למגבלת הזמן שנקבעה. לטענת המשיבים, המועד המכריע לחישוב המועד האחרון להגשת ערעור היה 3.11.92, עת נתן בית המשפט המחוזי את החלטת התיקון. המערערת טענה כי הסכמת המשיבים לבקשת התיקון השני האריכה את המועד. לחילופין, ביקשה המערערת להאריך את מועד הגשת הערעורים, אך לא סיפקה כל הצדקה לדחייתם. בית המשפט העליון קבע, כי הסכמת המשיבים להיענות לבקשת התיקון השני אינה מאריכה את המועד לערעור, שכן החלטת התיקון הראשוני מיום 3.11.00 הייתה ההכרעה הסופית בבקשות התיקון. בית המשפט דחה גם את בקשתה החלופית של המערערת להארכה, נוכח היעדר הצדקה ופגיעה פוטנציאלית במשיבים. לפיכך נמצא כי הערעור אינו קביל, שכן הוא הוגש מעבר למועד האחרון להגשת ערעור. משכך, הורה בית המשפט למערערת לכסות את הוצאות המשיבים.