ע"א 831/86

תקציר

נסוב סביב תביעת לשון הרע שהגיש פרופסור לרפואה, המכונה המערער, נגד המשיבים, בעקבות דו"ח ועדה שמצאה אותו בלתי מתאים לתפקיד מנהל מחלקה בבית חולים. המערער התחרה עם פרופסור אחר על התפקיד, ולאחר תקופה של ניהול משותף שררה בין השניים מערכת יחסים מתוחה. המערער הגיש מספר תלונות על הפרופסור השני למנהל בית החולים, מה שהוביל את האחרון למנות ועדה לבדיקת העניין. עם זאת, היקף הוועדה התרחב וכלל גם הערכת כשירותם של שני הפרופסורים לתפקיד. המערער העיד בפני הוועדה אך התפטר לפני מסקנותיה הסופיות. דו"ח הוועדה כלל קטע מכפיש על המערער, ששותף עם הנהלת בית החולים וחלק מאנשי הצוות. המשיבים, לרבות חברי הוועד ומנהל בית החולים, נתבעו בגין לשון הרע בבית המשפט המחוזי, אשר דחה את התביעה. לאחר מכן ערער המערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי הוועדה, אף שלא הייתה כבולה משפטית לנהלים ספציפיים, פעלה כגוף מעין שיפוטי והיה עליה ליידע את המערער במפורש על הרחבת היקף חקירתה. עם זאת, מאחר שהוועדה שמעה את עדותו של המערער והמסקנות השליליות לגביו התבססו על התבטאויותיו והתנהגותו שלו, היעדר שימוע פורמלי לא היה מהותי. עוד קבע בית המשפט כי פרסום הדו"ח מהווה לשון הרע, אך המשיבים לא הצליחו להוכיח את אמיתות דבריהם כהגנה. עם זאת, פרסומי חברי הוועדה ומנהל בית החולים חוסים תחת סעיפים 15(2), (3) ו-(7) לחוק איסור לשון הרע, כפי שנמסרו לגורמים המתאימים. יתר על כן, הפרסום נהנה מהגנת סעיף 15(4) שכן מדובר בהבעת דעה המבוססת על עובדות נכונות ונעשית בתום לב, למרות שבסופו של דבר חוות הדעת הייתה שגויה. ההגנות שמקנה החוק חלו גם לאחר שהמערער התפטר מתפקידו. הערעור נדחה, והמערערת חויבה לשלם למשיבים 3,000 ₪ בתוספת מע"מ וריבית.