ע"א 2643/97

תקציר

התיק בבית המשפט העליון עוסק במספר עסקאות סותרות על פיסת קרקע שהייתה במקור בבעלות בריטית, שמכרה אותה לנוטריון מבלי להשלים את הרישום. נוטריון התקשרה אז בחוזה למכירת הקרקע לגנץ, שגם הוא לא רשם את העסקה ולא רשם הערת אזהרה. שנים לאחר מכן מכרה נוטריקון את אותה הקרקע לאפק, שפעל בתום לב, שילם תמורה, ורשם הערת אזהרה בהסכמת בריטיש ונוטריקון. גנץ ביקש לאכוף את ההסכם עם נוטריון ולרשום את הקרקע על שמו לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, המעניק עדיפות לקונה הראשון אלא אם הרוכש השני פעל בתום לב, שילם תמורה ורשם את עניינו בעודו בתום לב. בית משפט קמא דחה את תביעתו של גנץ, בנימוק של התרשלותו בכך שלא רשם הערת אזהרה במשך שבע עשרה שנים. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, והדגיש כי עקרון תום הלב מחייב אדם המבצע עסקת מקרקעין לעשות כל שניתן על מנת לרשום הערת אזהרה למניעת סכסוכים משפטיים. בית המשפט קבע כי למרות שלגנץ הייתה זכות בכורה, הימנעותו מרישום השטר ומנע את רכישתו בתום לב של אפק פירושה שלא יוכל לאכוף את זכותו כנגד אפק. בית המשפט הדגיש את הרלוונטיות של תום הלב הכולל, האינטרס החברתי והעיקרון המשפטי של השתק, אשר יכול למנוע מבעל זכות קודם לאכוף את זכותו אם רשלנותו הובילה לעסקה שלאחר מכן. ההחלטה מדגישה פרשנות קוהרנטית של סעיף 9 לחוק המקרקעין, המבטיחה צדק והגינות תוך שמירה על ודאות משפטית ויציבות בעסקאות מקרקעין.