ת"א 3130/09

תקציר

השופטת קבעה כי בעוד רופאי הנתבעת אכן התרשלו במעקב אחר הריונה של התובעת, התובעת לא הצליחה להוכיח קשר סיבתי בין רשלנות הרופאים לבין הימנעותה מהפסקת ההיריון. השופט הגיע להכרעת דין זו לאחר שבחן היטב את ריבוי הרבדים שהרכיבו את הקשר הסיבתי במקרה זה. ראשית, השופטת קבעה כי התובעת לא הייתה עוברת את הבדיקות אליהן הייתה צריכה להיות מופנית, גם אם היו מומלצות על ידי רופאי הנתבעת. השופטת ביססה החלטה זו על התנהגותה של התובעת בהריונות הבאים, בהם סירבה לבצע בדיקות מסוימות למרות שידעה את הסיכונים. שנית, השופטת מצאה כי בעוד שהבדיקות, אילו בוצעו, היו עשויות לאבחן חלק מהפגמים של התובעת, אין זה סביר שניתן היה לאתר את כולן במהלך ההיריון. באשר לרבד השלישי של הקשר הסיבתי, קבעה השופטת כי גם אם היו מאובחנים פגמיה של התובעת, לא ברור אם הוריה של התובעת היו בוחרים להפסיק את ההיריון. השופט הדגיש כי לא ניתן לקבוע את התנהגותו של אדם רק על סמך השתייכותו הדתית או העדתית, וציין כי אמונותיהם הדתיות של ההורים אינן אוסרות על הפלות בנסיבות מסוימות. עם זאת, השופט לא היה צריך להכריע באופן סופי בעניין זה, שכן הם הסכימו עם ההחלטה ב- Felony v. מדינת ישראל, אשר קבעה כי בית המשפט אינו צריך להתעמק בשאלה הסובייקטיבית האם חייו של התובע טובים יותר אם לאו. בסופו של דבר, מאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח די הצורך את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבעת לבין נזקיה, דחתה השופטת את התביעה והורתה כי כל צד יישא בהוצאותיו. השופטת סיכמה את דבריה וציינה כי הפגמים האורתופדיים של התובעת, שנבעו מקשר הדם של הוריה, ילוו אותה לאורך כל חייה, אך המערכת המשפטית לא הצליחה לתת מענה למצבה.