עת"מ 30012-07-13

תקציר

בית המשפט לא שוכנע מטענת העותרת כי יש לפרש את הגדרת "מוסד ציבורי" בתכנית המפורטת כמשתמעת מזהותו של מבקש ההיתר, קרי, כי על המבקש להיות מלכ"ר כמוכר בדיני המס. בית המשפט מסכים עם החלטת ועדת הערר כי יש לפרש את ההגדרה אחרת, כך שהשימוש בקרקע צריך להיות לשירות ציבורי ללא כוונת רווח – השימוש בפועל במבנה, ולא זהות המבקש, הוא הקובע. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכלית התכנית וחוק התכנון והבנייה, המסדירים את שימושי הקרקע להבטחת רווחת הציבור, ואינם מבחינים בין מבקשי היתר על פי זהותם. עוד מציין בית המשפט כי פרשנותו של העותר תוביל להגבלות בלתי סבירות על השימוש של בעלי קרקעות פרטיים באדמותיהם, המיועדות לניצול על ידם, על פי התוכנית. התכנית המפורטת נועדה להחיות את מרכז העיר, ויש לעודד בעלי קרקעות פרטיות לפתח את נכסיהם בהתאם לייעוד התוכנית. בית המשפט מדגיש כי התכנית עצמה מבחינה בין ייעודים ציבוריים שונים, כאשר חלק מהקרקעות מיועדות להפקעה ואחרות – כמו הקרקע המדוברת – מיועדות לניצול פרטי. לא ניתן לכפות על בעלי קרקעות פרטיים לנצל את אדמותיהם ללא כוונת רווח, שכן הדבר עולה לכדי איסור על שימוש בזכויות הקניין שלהם. יתר על כן, בית המשפט מציין כי המונח "מלכ"ר" אינו מוגדר בבירור ויש לו משמעויות שונות בהקשרים שונים. המאפיין הרלוונטי של מוסדות ללא כוונת רווח לצורך התכנית המפורטת צריך להתבסס על סוג השימוש ולא על המשתמש. השימוש בקרקע לשירות הציבור צריך להיות לא מסחרי באופיו, ללא קשר אם הגוף או המשתמש מרוויח בפועל. מסקנתו של בית המשפט היא כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר, שהתקבלה לאחר פרשנות נכונה של הוראות התכנית. העתירה נדחית, והוועדה המקומית תדון בבקשה מחדש בהתאם להחלטת ועדת הערר. בנוסף, נדרש העותר לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 7,500 ₪.