ב"ל 47612-12-19

תקציר

בית הדין מצא כי התובעת, עובדת עזר בתחום הבריאות, לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה כי הפגיעה בדליות נגרמה כתוצאה ממיקרוטראומה שנגרמה לה בעבודה. כדי לבסס את התשתית העובדתית למיקרוטראומה, היה על התובעת להוכיח כי עבודתה כללה תנועות חוזרות ונשנות שהשפיעו על חלק גוף מסוים לאורך תקופה ממושכת. בית המשפט הכיר בכך שעבודתה של התובעת הייתה תובענית מבחינה פיזית, אך הראיות שהוצגו הצביעו על כך שעבודתה כללה מגוון פעולות שונות, לרבות עמידה, ישיבה והליכה לאורך פרקי זמן ממושכים, שלא היוו תנועות חוזרות ונשנות בתוך מרחב מצומצם. עדותה של התובעת נמצאה בלתי עקבית באשר לטיבן המדויק של מטלותיה היומיומיות והזמן שהוקדש להן. יתר על כן, התובעת לא זימנה עדים נוספים, כגון עמיתים לעבודה, כדי לתמוך בטענותיה, אשר פעלו נגדה. בית המשפט הדגיש כי עמידה ממושכת או הליכה לבד אינה עונה אוטומטית על הקריטריונים למיקרוטראומה. מאחר שהתובעת לא הצליחה להוכיח את התשתית העובדתית הנדרשת למיקרוטראומה, דחה בית הדין את תביעתה להכרה בנפגעי עבודה ולמינוי מומחה רפואי. החלטה זו מתיישבת עם המסגרת החקיקתית הנוכחית, המחייבת קשר סיבתי מובהק בין העבודה לבין המצב הרפואי, ובית המשפט נמנע מלהרחיב את ההגדרות המחמירות של מיקרוטראומה.