ה"פ 20309-07-13

תקציר

המחלוקת היא על הבעלות על חצר הממוקמת על קו התפר בין שתי חלקות קרקע סמוכות, האחת בבעלות אלגרה והשנייה בבעלות פרוביזור. אלגרה טוענת כי החצר היא חלק מרכושם בהתבסס על מיקום היסטורי של גדר ועמודי כביסה, פסק דין משנת 1964 והסכם לכאורה עם פרוביזור. עם זאת, בית המשפט מוצא כי אלגרה לא סיפקה ראיות מספיקות כדי לתמוך בטענתם לבעלות בלעדית. השופטת מציינת כי אלגרה לא הגישה מסמכים קריטיים, כגון הסכם החכירה שלה עם רשות מקרקעי ישראל, והראיות שהציגו, לרבות סקר ופסק דין סרוק, אינן מבססות את טענתן. בנוסף, טענתה של אלגרה להסכם עם פרוביזור אינה עולה בקנה אחד עם טענתם לבעלות בלעדית. בית המשפט בוחן גם את קיומו של הסכם בין אלגרה לבין פרוביזור בנוגע לחצר ומוצא כי אמנם הייתה הבנה לשימוש משותף בחלל לפני שיפוצה של אלגרה, אך היא לא בוטלה או שונתה באופן פורמלי. ההסכם הקיים, שאפשר שימוש בלעדי של אלגרה בחצר כל עוד היא מופרדת על ידי גדר עם מוטות כביסה, נותר בתוקף. לפיכך, בית המשפט פוסק כי טענת הבעלות הבלעדית של אלגרה נדחית, אך קיים הסכם תקף המתווה את השימוש והגישה לחצר. כל צד אחראי לשכר טרחתו, וניתן לערער על פסק הדין לבית המשפט העליון תוך 45 יום.