עש"א 60550-06-15

תקציר

סמכותו של הנאמן לבחון תביעות חוב נגזרת מתקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, המסמיכה אותו לאשר, לדחות או לבקש ראיות נוספות לכל תביעת חוב. סמכותם בעניין זה היא מעין שיפוטית, ולהחלטותיהם נתון שיקול דעת רחב, כאשר בתי המשפט מתערבים רק במקרים של סטייה קיצונית מהסבירות. החלטת הנאמן במקרה זה, לדחות תביעת חוב של המבקש, התבססה על העובדה שהחייבים היו נשואים לפני שנת 1974, כלומר חוק יחסי ממון חל על עניינם. לפיכך, לא ניתן היה להפנות את תביעת החוב, הנוגעת לחובותיו העסקיים של הבעל, כנגד האישה. המבקש טען כי כלל השיתוף חל, אך השופט הסכים עם עמדת הנאמן, וציטט את פרשת טווינקו, הקובעת כי חובות עסקיים הם באחריותו הבלעדית של בן הזוג שנשא בהם, בהיעדר כל משבר או סכנה לנישואין. השופטת הדגישה כי יצירת חזקת חובות משותפים בהקשר זה תוביל למצב בלתי הוגן שבו בני זוג יהפכו אוטומטית לערבים לחובות העסקיים של בני זוגם. יתר על כן, השופטת הסכימה עם שיקול דעתו של הנאמן בעקרון השוויון, הקובע כי יש להתייחס לכל הנושים באופן שווה בחלוקת קרן פשיטת הרגל. בהיעדר סטייה קיצונית מהסבירות, דחה השופט את הערעור והורה למבקש לשלם לנאמן הוצאות בסך 5,000 שקל בתוך 30 יום.