ת"א 45316-03-16

תקציר

במקרה זה, ליבת המחלוקת נסובה סביב הפיצויים המגיעים לתובעים בעקבות הפקעת קרקעותיהם, ובפרט קביעת הפסד דמי חכירה על בסיס ערכי קרקע משתנים. לאחר ששקל את טענות הצדדים וראיותיהם, בחר בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של המומחה שמינה וקבע את דמי החכירה האבודים בשיעור שנתי של 6% משווי הקרקע המשתנה, בהתאם לרציונל המפורט של המומחה. פסק הדין מבהיר כי בעלי קרקע שהופקעו זכאים לפיצויים שיחושבו ממועד החזקה ועד למועד תשלום הפיצויים, בהתחשב בשווי הקרקע בעת ההפקעה. בפני התובעים עמדו שלוש אפשרויות פיצוי: תגמול קרן נומינלית עם פירות או ריבית. כאן יישם בית המשפט את האפשרות הראשונה, למרות ביטולו של סעיף 13, שכן הוא היה רלוונטי למקרה זה. בהתייחסו לפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון (פרשות איסמעיל והייטנר), מנמק בית המשפט כי גזירת פיצוי מערך הקרקע היא מקובלת ומתיישבת עם תקדים, שלא בוטל בפסקי דין חדשים יותר. עם חילוקי דעות בעיקר על אחוז חישוב דמי החכירה, בית המשפט תמך בשיעור של 6% מכיוון שהוא תואם את שיטות העבודה של רשות מקרקעי ישראל ואת התנאים הכלכליים. פסק דין אסמאעיל לא רמז על רטרואקטיביות אלא מהווה אבולוציה רעיונית של הדין הקיים. בסופו של דבר, בית המשפט נתן תוקף לממצאי המומחה; כך, נקבעו פיצויי הפקעה בהתאם להערכות מקצועיות ולסטנדרטים משפטיים. התובעים יכלו לתבוע גם הוצאות נלוות שהוכחו בהליך, בעוד שפסיקות כספיות אחרות כללו שכר טרחת עורך דין ושיקולי מס. ההחלטה מדגישה את ההקפדה על תקדימים והגינות כלפי בעלי קרקעות שנשללו מהם שימוש במקרקעין ללא פיצוי במועד.