ע"פ 27347-08-10

תקציר

השאלה המרכזית בערעור זה היא האם יש להיעתר לבקשת המערער לחזור בו מהודאתו ולבטל את הרשעתו. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר לבית המשפט להתיר לצד לחזור בו מהודאה אם קיימים "טעמים מיוחדים" לכך. בית המשפט מפרש נימוקים אלה כסובבים סביב העובדות הספציפיות של המקרה, והם עשויים לכלול חוסר רצון חופשי או אי הבנה של משמעות ההודאה או השלכותיה, או אם היא הושגה שלא כדין. בעוד המלצת הסניגור להודות אינה פסולה, ניתן לחזור בה מהודאה אם עורך הדין פעל בחוסר אמון או ממניעים זרים. רשות בית המשפט לחזור בה מהודאה יכולה להידרש בכל שלב של המשפט, אם כי עיתוי הבקשה הוא גורם מכריע, ואישור כזה ניתן רק לעתים רחוקות לאחר גזר הדין. במקרה הנוכחי, טענת המערער כי עורך דינו "מכר" אותו מופרכת על ידי פרוטוקול בית משפט קמא, ממנו עולה כי הודה ביודעין ומרצון. מאחר שלא ביקש לחזור בו מהודאתו טרם מתן גזר הדין, ונוכח חומרת העבירות שביצע, בקשתו נדחית. כן מבקש המערער כי בית המשפט יבטל את הרשעתו בעבירת האיומים. עבירה זו, כהגדרתה בסעיף 192 לחוק העונשין, אינה דורשת פגיעה ממשית בערכים מוגנים אלא רק כוונה להפחיד או להקניט אדם. היסוד העובדתי של העבירה כולל מרכיב התנהגותי – האיום עצמו, הניתן למימוש בכל דרך – ורכיב נסיבתי, המתייחס לאי חוקיות האיום ומטרתו. היסוד הנפשי דורש שהאיום יהיה תכליתי ומודע למהות המעשה ונסיבותיו. כלל הציפייה, הקובע כי אדם נחשב כמי שהתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, חל כאן. לאחר שהודה באיומים, הרשעתו של המערער בסעיפים אלה מוצדקת. יתר על כן, בית המשפט לא יבטל את ההרשעה בהתחשב באופי העבירות, נסיבותיהן והיעדר נסיבות אישיות חריגות המצדיקות היפוך כזה. האינטרס הציבורי הוא לשמר את ההרשעה, והאינטרס של המערער אינו גובר על זה של הציבור. לבסוף, בית המשפט דוחה את טענת המערער כי עונשו מופרז, שכן ערכאת הערעור ממעטת להתערב בגזרי דין פרוצדורליים, ומקרה זה אינו מהווה נסיבה חריגה המצדיקה התערבות כזו. המערער נדרש אפוא לרצות את העונש שהוטל.