ע"מ 1001-01-09

תקציר

פסק הדין דן בהבחנה בין סיווג הכנסות משכירות כהכנסה מעסק לבין הכנסה פסיבית מדמי שכירות, ובהשלכותיה על קיזוז הפסדים ושיעורי מס. בית המשפט בוחן מבחנים שונים להבחנה בין השניים, לרבות אופי הנכס, הסיכון העסקי, המימון ורמת הפעילות הארגונית והשיווקית. היא גם מדגישה את "מבחן הנסיבות" כקריטריון מטריה. במקרה הנוכחי, בית המשפט מוצא כי בעוד שמאפיינים מסוימים תומכים בסיווג ההכנסה כהכנסה עסקית, רובם מצביעים על הכנסה פסיבית. בית המשפט מגיע למסקנה כי פעילותם של המערערים, על אף היקף נכסיהם והכנסותיהם, לא חרגה מפעילות רגילה של בעלי הדירות. לפיכך, יש לסווג את הכנסות השכירות כהכנסה פסיבית לפי סעיף 2(6) לפקודה. כמו כן, בית המשפט קובע את תחולתו של סעיף 122 לפקודה, המציע שיעור מס מופחת על דירות מגורים המשמשות למגורים. בית המשפט קובע כי רק דירות מגורים המושכרות למגורים זכאיות לשיעור המס המופחת. על פי הנתונים שהוצגו, חלק מנכסי המערערים הושכרו שלא למגורים, ומשכך סעיף 122 אינו חל עליהם. בית המשפט פוסק גם בעניין ההכרה בהוצאות המדווחות, וקובע כי מחצית מההוצאות המדווחות יוכרו, ואילו המחצית השנייה לא, בשל היעדר ייחוס הוצאות לנכסים ספציפיים. משכך, מקבל בית המשפט את מרבית הערעורים ומורה למשיב לשלם לכל מערער הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח. הכנסות השכירות ימוסו כהכנסה פסיבית, והשומות יתוקנו בהתאם. סעיף 122 יחול רק על דירות מגורים המושכרות למגורים, כמפורט בפסק הדין.