ת"א 1261/99

תקציר

התובע, ניצול שואה, הגיש באמצעות חלק מאחייניו תביעה נגד אחיינים אחרים, בטענה כי ניצלו את מצבו הנפשי והגופני כדי לקחת את נכסיו שלא כדין. הנתבעים טענו כי ההעברות היו מתנות מהתובע. בית המשפט מינה אפוטרופוס לתובע לאחר שהבין כי הוא משמש כפיון על ידי אחייניו. האפוטרופוס ניהל משא ומתן על הסדר עם הנתבעים, אך חלק מהאחיינים התנגדו. עיקר המחלוקת נסובה סביב עיזבונו העתידי של התובע, שכן הסכם הפשרה קובע את הסכום שהנתבעים ישיבו לעיזבון. המבקשים, חלק מהאחיינים, טענו כי הסכם הפשרה אינו חוקי ויש לדחותו. עם זאת, בית המשפט הכיר במעמדם רק בהליך זה, שכן הם לא היו בעלי דין. נמצא כי הסכם הפשרה לא שינה את רצונו של התובע, אלא קבע את הסכומים שהנתבעים קיבלו מהתובע. יתר על כן, ההסכם נמצא כעסקה בעיזבון התובע ולא בירושתו, ולכן לא היה בלתי חוקי על פי הדין הרלוונטי. בית המשפט דן גם בסבירות סכום הפשרה ומצא כי הוא מהווה סיכון סביר לשני הצדדים, בהתחשב בהיבט האנושי של סיום הסכסוך המשפחתי. בקשת המבקשים לדחות את הסכם הפשרה נדחתה, וההסכם אושר, כאשר שכר טרחת האפוטרופוס נקבע על 5% מהסכום שהוחזר.