עתפ"ב 49829-02-23

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור ומחזיר את הדיון לבית המשפט קמא לדיון בבקשה לגופה. פסק הדין אינו קובע קביעות עובדתיות כלשהן לגבי המקרה, אלא מתמקד אך ורק בהיבטים המשפטיים של הערעור. הערעור מערער על החלטתו של בית משפט קמא בנוגע לניהול ההליך בבקשה, אשר נחשבה לסתירה מהותית לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. פסק הדין מבהיר כי המקור הנורמטיבי עליו ביסס בית משפט קמא את החלטתו אינו רלוונטי בהקשר של הליך מינהלי. מאחר שלבקשה לצו שיפוטי ולכתב האישום מטרות שונות, ניתן להגישם במקביל ללא כל סתירה. אין גם שחר בטענה כי השיהוי בהגשת הבקשה יוצר מכשול למתן החלטה בדבר צו ההפסקה השיפוטי. בהכרעת הדין מודגש כי תכלית הבקשה שונה מזו של כתב האישום, שמטרתה לעצור כל שימוש אסור בעתיד, בעוד כתב האישום מתייחס לאירועי העבר. ראיות המערער שצורפו לבקשה מוצדקות לביסוס העובדות ולסיוע למשיב. ככלל, הכרעתו של בית משפט קמא בעניין הגנת הצדק אינה ישימה במקרה דנן, והערעור מתקבל.