ת"א 8791-05-10

תקציר

המקרה שלפנינו נסוב סביב השאלה האם פציעתו של התובע כתוצאה ממטען חבלה מאולתר שהתפוצץ מרחוק במהלך נהיגה נופלת להגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט מגיע למסקנה כי האירוע אינו נחשב ככזה. פסק הדין מסתמך על פרשנות הסיבתיות המשפטית, תוך הבחנה בין סיבתיות עובדתית לסיבתיות משפטית. בעוד שהקשר הסיבתי העובדתי מוכר – נוכחותו של התובע ברכב הובילה לפגיעתו – נמצא כי הקשר הסיבתי המשפטי לוקה בחסר. השימוש ברכב אינו נחשב כמי שתרם באופן ממשי לפגיעה מעבר למערכת יחסים אקראית. כמו כן, הפיצוץ שנגרם כתוצאה מהמטען אינו נחשב לסיכון תחבורתי הגלום בשימוש ברכב, ובכך מנתק את הקשר הסיבתי המשפטי. מסקנה זו מתיישבת עם המגמה האחרונה בפסיקת בית המשפט העליון, המפרשים את הגדרת "תאונת דרכים" בצמצום, ומקרבים אותה למשמעותה הפשוטה והרגילה. שיקולי מדיניות ותכליתו של חוק הפיצויים, שמטרתו לפצות נפגעי תאונות דרכים ולא אירועים פליליים, תומכים אף הם בפרשנות זו. בנוסף, האירוע אינו נופל תחת החזקה המרבית של "פיצוץ או התלקחות" כהגדרתה בחוק. משכך, התביעה נדחית, ללא צורך בבחינת חזקות אחרות. בהתחשב בנסיבות הספציפיות, בית המשפט מוותר על פסיקת הוצאות, מלבד שכר טרחת המומחה של הנתבע.