בג"צ 586/85

תקציר

הכרעת הדין נסובה סביב פרשנותו של סעיף 392 לחוק השיפוט הצבאי, המפרט את הפרוצדורה לקביעת העונש ההולם כאשר שופטי ההרכב אינם מסכימים על סוג העונש או היקפו. החוק קובע כי במקרים כאלה, על השופט היושב בדין לבחור את חוות הדעת המטילה את העונש הנחשב למקל ביותר כלפי הנאשם. השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם חוסר היכולת של השופטים להגיע לדעת רוב נוגע לסוג העונש או להיקפו, וכיצד יש להכריע בתרחיש כזה. השופט אלון וגולדברג מסכימים שניהם כי יש לדחות את העתירה. הם מסכימים כי יש לסווג את העונש של "מאסר לתקופה קצובה" באופן שונה, שכן הוא נלווה להוראת מאסר על תנאי, המשנה באופן משמעותי את טיבו ותכליתו. יתר על כן, הם מסכימים כי השופט היושב בדין צריך לקבוע תחילה את סוג העונש ברוב קולות ולאחר מכן לבחור את ההצעה הקרובה ביותר לגבי היקף העונש. השופט בך שותף למסקנה כי יש לדחות את העתירה, אך מציע פרשנות שונה לחוק. לדעתם, הבחירה בין מאסר בפועל לבין מאסר על תנאי נוגעת לסוג הענישה, ואילו היקף הענישה נוגע לחומרת העונש באותו סוג מסוים. באך מציע כי השופט היושב בדין, יחד עם הרכב השופטים, יחליטו בשיקול דעת על חומרתם היחסית של העונשים בהתבסס על נסיבותיו הספציפיות של הנאשם. לדברי השופט בך, גישה זו צריכה להיות גמישה ומבוססת על השכל הישר, בהתחשב בנסיבות הייחודיות של החיים הצבאיים. לטענתם, כוונת החוק היא להטיל את העונש השני בחומרתו, והקפדה על סולם מוגדר מראש לא תמיד תשיג מטרה זו. כל שלושת השופטים מסכימים כי יש לדחות את העתירה, אך חוות הדעת של השופט בך מאפשרת גמישות רבה יותר בפרשנות החוק ומשאירה מקום לשופטים להפעיל את שיקול דעתם בדירוג חומרת העונשים.