דנ"א 1867/21

תקציר

בית המשפט החליט כי הבקשה לדחיית התביעה היא כדין, בהסכמת המשיבים. השופט קבע כי אין סתירה בין פסק הדין לבין פסיקות קודמות של בית המשפט העליון, והוא גם אינו סותר הלכה מבוססת. באשר לטענת המבקשים כי פסק הדין סותר את יסודות דיני המס ואת דיני ההתיישנות, סבר השופט כי טענה זו אינה מבוססת וספקולטיבית. השופט הצביע על כך שקיימת עמימות סביב פרשנותם של הסעיפים הרלוונטיים לחוק – סעיפים 85 ו-107 – ויחסי הגומלין ביניהם. עוד הדגישה השופטת כי דעת הרוב לא קבעה התיישנות. קביעתו של השופט מינץ בדבר היותו "מוכן להניח" תקופת התיישנות מהותית הייתה יותר מן ההכרחי למסקנתו. השופטת גם דחתה את הטענה כי פסק הדין יוביל למבול של בקשות, והדגישה כי הסמכות להאריך מועדים נתונה למבקש ויש להפעילה במשורה. לבסוף ציינה השופטת כי דעות פרטניות שהובעו בפסק הדין, כגון עמדתו של המשנה לנשיאה מלצר כי רק הנישום יכול לבקש הארכה, אינן מצדיקות דיון נוסף. הבקשה לדיון נוסף נדחתה, והמבקש חויב בהוצאות המשיבים בסך 25,000 ₪.