רע"א 1052/24

תקציר

במקרה הנדון, החליטה ערכאת הערעור להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך דחיית בקשת המשיבים לסעד זמני, שהיה צו מניעה ראשוני זהה לסעד העיקרי המבוקש בתביעה. המחלוקת נסבה סביב השאלה האם סירובו של בנק להעביר תרומה בשל הכללתו של יחיד ברשימת העיצומים הכספיים הוא סביר לפי חוק הבנקאות. ערכאת הערעור לא מצאה נסיבות חריגות המצדיקות סעד זמני, במיוחד נוכח פגיעה אפשרית בבנק ובאינטרסים ציבוריים, כגון שמירה על יחסים פיננסיים בינלאומיים ויציבות בנקאית. בית המשפט הדגיש כי בדרך כלל, בנק רשאי לסרב לקבל שירותים אם יש לכך הצדקה סבירה, וציין כי מדיניות הבנק מחויבת על פי הוראות המפקח על הבנקים לניהול סיכונים הכרוכים בסנקציות. בית המשפט קבע כי הראיות שסיפק הבנק, בתמיכת היועץ המשפטי לממשלה, הוכיחו עמידה בפרוטוקולים לניהול סיכונים וקבעו כי סירובו של הבנק אינו בלתי סביר. עוד הודגש, כי המשיבים לא הוכיחו נזק בלתי הפיך אם הסעד לא ניתן. במקום זאת, הנזקים הפוטנציאליים ממתן הקלות, בעיקר סיכונים תדמיתיים ותפעוליים לבנק, נחשבו משמעותיים. משכך, הגיעה ערכאת הערעור למסקנה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המשיבים, דבר שהביא לביטולו של צו בית המשפט המחוזי.