ע"פ 1620/10

תקציר

בפסק דין זה בוחן בית המשפט בהרחבה את קבילותן ומשקלן של ראיות טביעת נעל במשפט פלילי. עניינו של המערער בהרשעת המערער בהריגה על סמך ראיות נסיבתיות, לרבות השוואת טביעות נעליים שנמצאו בזירה. בית המשפט בוחן את משמעותן של טביעות נעליים אלה, תוך הסתמכות הן על המתודולוגיה הפנימית המשמשת מומחים והן על הערכות חיצוניות בקהילה המדעית והמשפטית. היא מכירה בקבילותן של ראיות טביעת נעל במובן הרחב יותר, אך מטילה ספק במהימנותן ובתועלתן במקרה הספציפי הזה בשל היעדר נתונים סטטיסטיים וסטנדרטים אחידים בזיהוי התאמות בין טביעות נעל. בית המשפט מתייחס גם למשפט המשווה, הממחיש קונצנזוס על קבילות אך גם מדגיש ביקורות, כגון היעדר מאגר מידע מקיף או קריטריונים מוסכמים לקביעת התאמות. למרות ההכרה בקבילותה של ראיה על טביעת נעל באופן כללי, בית המשפט מגיע למסקנה שמשקלה זניח במקרה זה. ביחס ליתר הראיות, DNA של המערער נמצא מתחת לציפורניו של המנוח, ולא נמצאה כל אינדיקציה לכניסה כפויה או לרכוש חסר, התומך בהרשעה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט מאשר את הרשעתו של המערער בהריגה ועונש של 12 שנות מאסר, ומחזק כי שכרות מרצון אינה מקלה מחומרת העבירה. עוד מובהר כי הרשעה צריכה להסתמך על ראיות מוצקות שאינן מסתכנות בעיוות דין, בהתאם לאמות המידה הקבועות בפקודת הראיות. בית המשפט מסכים כי בעוד שכרותו של המערער עשויה להשפיע על המודעות הקוגניטיבית, אין בכך כדי לפטור אותה מאחריות, במיוחד כאשר השכרות נגרמת מעצמה. ניתוח משפטי מקיף זה מדגיש את מורכבות השימוש בראיות מדעיות, כגון טביעות נעליים, ואת הצורך בזהירות ביישומן במערכת המשפט.