דב"ע מב/73 - 3

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך בין מעסיק לעובד בנוגע לפיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לאחר פיטורי העובד. המעסיק ערער על החלטת בית הדין האזורי וטען כי העובד לא פוטר, והנסיבות מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים. עם זאת, בית הדין לעבודה אישר את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר, ואישר כי העובד אכן פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים. בית הדין לעבודה הדגיש כי פיצויי פיטורים מחויבים על פי חוק ואינם קשורים להתחייבויות חוזיות. היא הסכימה עם החלטת בית הדין האזורי להפחית את פיצויי הפיטורים ב-30% בשל הפרת חובת האמונים של העובד כלפי המעסיק. בית הדין הבהיר כי זכותו של העובד לסיים את יחסי העבודה כרצונו אינה משתרעת על פעולות הפוגעות באינטרסים העסקיים של המעסיק. בעוד שלעובדת הייתה זכות לתכנן ולהקים מספרה משלה, היא הייתה מחויבת להימנע מפעולות העלולות לפגוע בעסקי המעסיק. בית הדין בחן את ההסכם הקיבוצי החל על המקרה וקבע כי מעשיו של העובד היוו הפרת משמעת, המצדיקה שלילת הודעה מוקדמת והפחתת פיצויי פיטורים. בנוסף, בית הדין לעבודה דחה את תביעת המעסיק לניכוי בגין הוצאות "השתלמות", שכן לא הוכח כי התשלומים היו מותנים. בית הדין פסק גם על קביעת המועד הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים, והסכים עם גישת בית הדין האזורי. בעקבות זאת נדחה הערעור, והמעסיק חויב לשלם לעובד 1,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות הערעור.