ע"פ 14/07

תקציר

פסק הדין בוחן ערעור שבו טענה המדינה נגד החלטת בית המשפט המחוזי לבטל כתבי אישום על בסיס טענות לאכיפה בררנית פסולה. לאחר בחינת הראיות והטיעונים, נקבע כי יש לקבל את הערר ולהשיב את כתבי האישום. פסק הדין מבהיר כי כאשר בוחנים טענת הגנה מפני צדק, יש להתמקד בפגמים נקודתיים בהליך בעניינו של הנתבע ולא בבחינה רחבה של התנהלות הרשות. בית המשפט הדגיש כי יש להראות כי אכיפה בררנית פוגעת בשוויון על ידי הבחנה בלתי ראויה בין מקרים דומים בהתבסס על שיקולים זרים. נקבע כי אסטרטגיית האכיפה של המדינה, המונחית משיקולי "עלות-תועלת" בשל משאבים מוגבלים, היא סבירה ואינה מפלה. בית המשפט הדגיש כי אכיפה חלקית אינה מעידה בהכרח על אפליה פסולה, במיוחד במקרים שבהם החוק נועד להגן על שלום הציבור, כגון הבטחת מנוחה שבועית לעובדים. ההחלטה התייחסה גם לביקורת שמתח בית המשפט המחוזי על הליך מתן ההיתרים לעבודה בשעות המנוחה, וקבע כי אין בו כדי להצדיק את ביטול האישומים מאחר שההיתרים עולים בקנה אחד עם סמכות סטטוטורית. פסק הדין דחה את הטענה כי הימנעותה של המדינה מלהציג רשימה מלאה של היתרים חותרת תחת ההגנה, שכן ההגנה לא ביקשה מלכתחילה גילוי זה כראיה חיונית. כמו כן, צוין כי מספר הפקחים אינו מספיק לאכיפה מלאה, אך אינו עילה לביטול כתבי האישום. מסקנת פסק הדין היא כי לבית הדין לעבודה תפקיד מכריע באכיפת חוקי המגן ואין בסמכותו לבטל מאמצי אכיפה חלקיים. הערעור הפך את הדחייה, והורה לבית המשפט המחוזי לשקול את האישומים באופן ענייני, תוך שהוא מדגיש כי טענות להגנה מפני צדק דורשות הוכחות מהותיות שלא הוצגו כראוי על ידי המשיבים.