בר"ע 53456-03-16

תקציר

המבקש, בעל עסק לעבודות שיש, ערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין פגיעת העבודה שלו ועל החלת תקנה 15. הוועדה קבעה כי למבקש נותרה נכות בשיעור של 20% בעקבות פגיעה בקרסולו הימני, והפנתה אותו לוועדת הרשות להמשך הערכה. ועדת הרשות לא מצאה שינוי בהכנסותיו של המבקש או במספר העובדים שלו, מה שהוביל את הוועדה הרפואית לעררים לדחות את ערעורו. מחוסר שביעות רצון, הביא המבקש את התביעה לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אף הוא את ערעורו, בקובעו כי לא חלה ירידה בהכנסתו או בשכרו של המבקש, ולכן לא נפלה טעות משפטית. לאחר מכן הגיש המבקש בקשה לחופשה כדי לערער לבית משפט גבוה יותר, בטענה כי הוועדות לא שקלו את הגידול בהוצאות ואת הירידה בהכנסות שנגרמו לו לאחר שהעסיק עובד אחר בתקופת נכותו. עם זאת, המשיב טען כי המבקש לא עמד בתנאי תקנה 15, שכן לא חלה ירידה משמעותית בהכנסותיו. בית המשפט, לאחר שעיין בחומרי התיק, הסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי המבקש לא הוכיח ירידה בהכנסות ולכן דחה את בקשת רשות הערעור מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים. החלטה זו התקבלה מתוך הבנה כי יש לקיים את שני התנאים של תקנה 15, ומאחר שהמבקש לא עמד בדרישת "הקטנת ההכנסה", לא היה צורך לבחון עוד יותר את יכולתו לעבוד.