ע"פ 228/77

תקציר

בתיק שנדון בבית המשפט העליון הואשמו והורשעו שני מערערים, שמואל זקצר ואריה עזיא, בשורה של עבירות הקשורות לגניבת רכב וזיוף. הם הפעילו עסק לסחר במכוניות בבאר שבע, ונמצאו אשמים בתכנון מזימה שבמסגרתה גנבו מכוניות והדביקו עליהן מספרי זיהוי של גרוטאות דומות לפני שמכרו במרמה את המכוניות המתוקנות. המערערים ערערו על פסק הדין בעיקר בטענה כי מעשיהם אינם מהווים זיוף לפי חוק המרמה, וטענו כי החלפת מספרי שלדה ומנוע אינה זיוף. עם זאת, בית המשפט העליון חלק על כך, בקובעו כי הגדרת "מסמך" בהקשר זה כוללת סימני זיהוי משובצים, ולכן רואים בהם זיופים לפי החוק האמור. בנוסף, בית המשפט מצא את המערערים אשמים בהשתתפות בקשירת קשר פלילי, והבהיר כי כל הקושרים נושאים באחריות למעשים שבוצעו לקידום מטרות הקנוניה, גם אם בוצעו על ידי אדם או צד שלישי. למרות שהמערערים לא הואשמו במפורש בקשירת קשר אלא רק בעבירות מושלמות, בית המשפט נתן תוקף להליך הגשת כתב האישום שכן הוא כלל עובדות המרמזות על קשירת קשר, תוך הכרה בכך שגישה זו אינה גורמת לעיוות דין. הטענות בדבר מהימנותו של העד פרימו, שנקשר לחלק מהפעולות הנטענות, נדחו, כאשר בית המשפט אישר את מהימנות עדותו מחוזקת בראיות מאששות. בעיקרו של דבר, בית המשפט העליון אישר את ההרשעות, לרבות הקביעה כי כל מעשי המרמה בוצעו בנסיבות מחמירות, והצדיק את העונשים המשמעותיים, לרבות עונשי מאסר בפועל וקנסות כבדים. ערעורי המערערים על ההרשעה וחומרת העונשים נדחו אפוא, ואישרו את פסק הדין הראשוני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי.