עב"ל 43593-01-13

תקציר

הערעור מתייחס להכרעה בשאלה האם יש להתיר את תביעתו של אדם לתגמולים בעקבות תאונת עבודה לכאורה שאירעה במאי 2000. התביעה הראשונה נדחתה מחמת חוסר מעש ביוני 2004. המערער הגיש תביעה שנייה בחודש דצמבר 2010, אשר נדחתה אף היא, הפעם בשל התיישנות. המערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור קיבלה את החלטת בית המשפט המחוזי ודחתה את הערעור. בית המשפט מצא כי התביעה השנייה, שהוגשה למעלה משש שנים לאחר דחיית המוסד, חורגת בהרבה ממגבלת הזמן הקבועה בחוק לתביעות. בית המשפט ציין כי אמנם אין הוא מוסמך להאריך את המועדים הקבועים בחוק להגשת תביעות, אך מוטלת עליו החובה לבחון את המדיניות ואת יישומה במקרה זה. תכליות חוק ההתיישנות כוללות את הצורך בתשלום קצבאות עבור קיום שוטף ואת הקושי לקבוע עובדות לאורך זמן. בית המשפט הדגיש כי חלוף הזמן לבדו מהווה סיבה מספקת לקיים את החלטת בית הדין האזורי, וכי לא נפל פגם בשיקול הדעת בבחירת המוסד להפעיל את תקופת ההתיישנות. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי התנהלות המערערת מעידה על חוסר שקידה וכי סיכויי ההצלחה של התביעה אינם מצדיקים חריגה מתקופת ההתיישנות. לפיכך, הערעור נדחה.