ע"א 494/74

תקציר

פסק הדין נובע מהסכם משנת 1968 בו רכשו המשיבים מהמערערים חנות בבניין בבנייה. המערערים הסכימו שלא למכור כל חלק אחר של המבנה לשימוש כמסעדת סטייקים או מסעדה. אולם, לאחר שהבניין הושלם והמשיבים החלו להפעיל את עסקיהם, נפתחה מסעדה נוספת באותו בניין, שפגעה לכאורה בעסקיהם של המשיבים. המשיבים תבעו את המערערים בגין הפרת חוזה ומצג שווא, מה שהוביל לפסיקת בית המשפט המחוזי לטובת המשיבים ולחיוב המערערים בתשלום פיצויים. המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי שתיקת המערערים בדבר העובדה שרק מחצית מהבניין שייך להם מהווה מצג שווא. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט בייסקי, קבעה כי בנסיבות העניין מוטלת על המערערים החובה לברר את היקף רכושם ואת מגבלות התחייבותם. השופט בייסקי ציטט מקורות רבים התומכים בתפיסה כי שתיקה אכן יכולה להוות מצג שווא אם קיימת חובת דיבור ואי ביצוע הדבר מעוות את העובדות. השופט שרשבסקי הסכים עם דעת הרוב. עם זאת, השופט ח' כהן חלק על כך, וטען כי שתיקת המערערים אינה עולה כדי מצג שווא. לדברי השופט ח' כהן, התחייבותם של המערערים נקבעה במפורש בחוזה ושתיקתם לא גרמה לאי הבנה של המשיבים. זאת ועוד, אישר בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין הנזיקין, ואפשר למשיבים לתבוע פיצויים בגין המרמה מבלי לבטל את החוזה. בית המשפט קבע, כי החלטת המשיבים להמשיך ולקיים את החוזה אינה שוללת את זכותם לפיצויים. בנוסף, בית המשפט מצא כי הפיצויים שנפסקו היו סבירים ומבוססים על הראיות. בסופו של דבר דחה בית המשפט העליון את הערעור ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי. המערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין. חוות דעתו של השופט בייסקי, אליה הצטרף השופט שרשבסקי, הדגישה את חשיבות הגילוי המלא בנסיבות מסוימות כדי למנוע מצג שווא. דעת המיעוט של השופט ח' כהן הדגישה כי התנהלות המערערים אינה מהווה הטעיה.