דב"ע מח/20 - 41

תקציר

פסק הדין מתייחס לשני ערעורים על החלטות בית הדין האזורי בתל אביב בנוגע לבקשות לצווי מניעה זמניים נגד שביתה שהוכרזה על ידי שלושה איגודים ארציים: איגוד המהנדסים, איגוד ההנדסאים ואיגוד האקדמאים במדעי החברה והרוח (כולם יחד - ההסתדרות הלאומית). הודעת השביתה נשלחה לממונה על יחסי עבודה ראשיים, והעתקים ממנה הועברו למעסיקים שונים, בהם רשות שדות התעופה (הרשות) והתעשייה האווירית לישראל בע"מ. השביתה הייתה תוצאה של פקיעת ההסכם הקיבוצי הקודם וסירוב המעסיקים לנהל משא ומתן על הסכם חדש. הן הרשות והן התעשייה האווירית הצטרפו להסכם המסגרת בשירות הציבורי, שכלל סעיף של "שקט תעשייתי", והיו להם הסכמים קיבוציים משלהן, שלא בוטלו. ההסתדרות הלאומית לא הצטרפה להסכם המסגרת, וטענה כי הוא אינו חל עליהם. בית הדין בחן האם הדיון בהיעדרם של שני נציגי ציבור היה כדין, ומצא כי בעוד שחוק בית הדין לעבודה מחייב הזמנת נציגי ציבור, החלטת בית הדין לא תבוטל אם אף צד לא יתנגד לה מיד לאחר מתן ההחלטה. בית הדין בחן גם האם ההסכמים הקיבוציים, שהיו תקפים בתחילה לתקופה מסוימת, נותרו בתוקפם מעבר לתקופת כהונתם הראשונית. פסק הדין קובע כי הם הופכים להסכמים לתקופה בלתי מוגדרת ולכן הם תקפים. עוד נקבע כי השביתה אינה מוגנת, שכן היא התקיימה בתקופת תוקפו של הסכם קיבוצי, והתייחסה לשכר ולזכויות סוציאליות. בית המשפט פירש את החוק הרלוונטי כך ששביתה במגזר הציבורי תוכרז רק על ידי "מוסד השלטון המרכזי הארצי של ארגון העובדים המוסמך", ולא על ידי כל גוף אחר בארגון, שכן המחוקק התכוון לצמצם את כוחם של גופים לא מרכזיים לאשר שביתות במגזר זה. בית המשפט התייחס גם לשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל במתן צו מניעה, והדגיש כי חופש השביתה הוא זכות יסוד, המובילה למסקנה כי שביתה בלתי מוגנת אינה שביתה אסורה. בית הדין מנה מספר שיקולים שינחו את בית הדין לעבודה במתן צו מניעה, ובהם האם השביתה הוכרזה על ידי ארגון העובדים המורשה, האם הייתה צעד ראשון או באה לאחר ניסיון כושל להגיע להסכם, והאם מדובר בשביתת אזהרה או ללא הגבלת זמן. בית המשפט מצא כי בית המשפט המחוזי לא התחשב בהיבטים אלה וביטל את צו המניעה הארעי שניתן. עם זאת, בית הדין לעבודה החליט להוציא צו מניעה זמני בנוגע לשביתת המהנדסים וההנדסאים ברשות שדות התעופה, בשל החתימה לאחרונה על הסכם קיבוצי המחייב את הצדדים לשקט תעשייתי. לבסוף, פסק הדין דן בהליך זימון נציגי ציבור לשימועים ומדגיש כי יש להביא את ההזמנה לידיעתם האישית. פסק הדין ניתן במקרה שבו הדיון התקיים בהיעדר שני נציגי ציבור, וכל השופטים הסכימו לדחות את הערעור בעניין זה, אם כי מטעמים שונים.