בר"ע 3036/02

תקציר

הערעור מתייחס למקרה ביטוחי בו תבע המשיב את המבקש תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות בעקבות תאונה שאירעה ביום 20.7.97. מצבו הרפואי של המשיב החמיר בתחילת שנת 2000, ובתחילת שנת 2001 קבע מומחה רפואי כי מצבו של המשיב מצביע על דרגת נכות לצמיתות בשיעור של 30%. לאחר מכן פנה המשיב למבקש ודרש תשלום תגמולי ביטוח. המבקש אישר את התביעה אך קבע כי שיעור הנכות הוא 10%. המשיב הגיש תביעה נגד המבקש בחודש יוני 2002. המבקש טען כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. בית משפט קמא דחה את הטענה וקבע כי בהסכמת הצדדים נקבע כי תקופת ההתיישנות תחל עם קבלת הוכחת נכות סבירה, ולפיכך לא חלפה תקופת ההתיישנות. המבקש ערער על החלטה זו. בית המשפט קבע כי תיק הביטוח מורכב משלושה יסודות: קיומה של תאונה, היווצרות נכות לצמיתות עקב התאונה ומתן הודעה בכתב על ידי המבוטח. בית המשפט פירש את פוליסת הביטוח ומצא כי הצדדים הסכימו כי הבסיס להגשת תביעה ייווצר עם קבלת הוכחת נכות סבירה ולא ממועד התאונה. בית המשפט שקל גם את חוסר מודעותו של המשיב למוגבלותו עד להחמרת מצבו וקבע כי יש לחשב את תקופת ההתיישנות מהמועד שבו קיבל המשיב הוכחה סבירה למצבו, קרי מועד חוות הדעת הרפואית או מועד החמרת מצבו. לפיכך, דחה בית המשפט את הערעור וקבע כי החלטת בית משפט קמא עומדת בעינה. המבקש חויב לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.