ת"א 1764/05

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב השאלה האם התובע, שנפצע קשה לאחר שנפגע מרכבת, פגע בעצמו במכוון ולכן אינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הנתבעים – נהג הרכבת, רכבת ישראל וחברת ביטוח – טוענים כי התובע גרם לתאונה בכוונה תחילה ומציגים מספר עדויות של עדי ראייה המרמזות על התאבדות. עם זאת, הצוות המשפטי של התובע טוען כי התנהגותו טרם האירוע מעידה על אי שפיות ולא על כוונה אובדנית. השופט דן בהרחבה במסגרת המשפטית, ומדגיש כי הכוונה הנדרשת כדי שהתאונה תיחשב מכוונת אינה רק מודעות לתוצאות מסתברות אלא הגדרה צרה יותר הדורשת הבנה מלאה ורצון לתוצאה. השופט מתייחס גם לסוגיית מחלת הנפש והשפעתה על הכוונה, תוך אימוץ גישה מקלה המכירה בשיקול דעתם הלקוי של חולי נפש. לאחר בחינת חומר הראיות, לרבות עדויות מומחים פסיכיאטריים ועדויות של עדי ראייה, מגיע השופט למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח די הצורך כי התובע פעל בדעה צלולה ובכוונה לשים קץ לחייו. תחת זאת, הראיות מצביעות על כך שהתובע סבל ממחלת נפש פעילה שפגעה בכושר השיפוט שלו ובתפיסת המציאות שלו. לפיכך, נקבע כי האירוע הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, והתובע זכאי לפיצוי. הנתבעים חויבו לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.