ע"א 23/86

תקציר

פסק הדין המדובר נסוב סביב עסקת מקרקעין וסכסוך שבא בעקבותיה בנוגע לסיווגו של גג בית משותף כרכוש משותף. המשיבה, שבבעלותה חלקת קרקע, התקשרה עם המערערים בהסכם קומבינציה להחלפת חלקה במקרקעין בשתי דירות בבית משותף שיבנו המערערים על המגרש. החוזה לא פירט את מעמדו של הגג, מה שהוביל למחלוקת האם הוא מהווה רכוש משותף. בית המשפט העליון קבע כי הסכם הקומבינציה דומה להסכם רכישת דירה, כאשר ההיבט הייחודי הוא צורת התשלום (קרקע במקום כסף). בהיעדר אזכור מפורש בחוזה לגבי מעמדו של הגג, הוא נחשב לרכוש משותף. עם זאת, פסק הדין הבהיר כי רק הגג התחתון והמרפסות המחוברות לחדרים הבודדים היו חלק מהרכוש המשותף, ואילו למערערים הייתה הזכות לצרף מרפסות לחדרים אלה מבלי להחריגן במפורש מהשטח המשותף. גורמים מרכזיים שהשפיעו על ההחלטה כללו היעדר תוכנית בנייה בחוזה והמפרט כי הבניין יעוצב על פי דגם של נכס אחר שבו הגג אינו נחשב לרכוש משותף. התנהגותה של המשיבה, לרבות חתימתה על הבקשה להיתר בניה והיעדר מחאה במהלך הבנייה, שקלה אף היא לטובת המערערים. השופט י' קדמי, יחד עם השופטים ד' לוין וי' באך, קיבל את הערעור ודחה את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הגג כולו הוא רכוש משותף. המשיב חויב לשלם למערערים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ₪.