רע"פ 3829/15

תקציר

בפסק דין זה בוחן בית המשפט את חוקיות עיכובו של פקח עירוני באדם בחוף הים ואת החיפוש שבא בעקבותיו. התיק עוסק בשלוש סוגיות משפטיות עקרוניות: השימוש בעדות שמיעה לביסוס חשד סביר, סמכות פקחי העירייה לעכב וקבילות ראיות שהושגו שלא כדין. בית המשפט קבע כי שיהוי המבוסס על חשד (או שמועה) של צד שלישי מותר אם החשד המקורי אמין. עם זאת, במקרה הספציפי הזה, פערים בין הדיווחים הראשוניים לדיווחים הבאים החלישו את שרשרת האמינות והשפיעו על חוקיות הפעולות שננקטו. בית המשפט בחן באופן ביקורתי את סמכויותיהם של פקחים על פי החוק הישראלי, והדגיש כי הן דומות לאלה של אנשים פרטיים, אלא אם כן הותר במפורש אחרת. לפקחים לא הייתה סמכות לעכב כפי שעשו, מה שהוביל לגילוי סכין שלא כדין. הדבר גרם לבית המשפט לפסול את הסכין כראיה, וכתוצאה מכך זוכה המערער מאחזקתה. לעומת זאת, החיפוש שנערך לאחר מכן במערער על ידי המשטרה, בו נמצא טלפון גנוב, נקבע כדין בשל קיומו של חשד סביר, המאפשר קבלת ראיה זו. בית המשפט קרא גם לבהירות ואחידות בסמכויות המוקנות לפקחי העירייה, וקרא לבחון מחדש חקיקה כדי למנוע מקרים דומים בעתיד. בסופו של דבר, אישר בית המשפט את הרשעתו של המערער בהחזקת רכוש החשוד כגנוב, אך זיכה אותו מאשמת החזקת הסכין.