ע"א 5359/92

תקציר

פסק הדין הנדון נסוב סביב פרשנותו של חוק מס שבח מקרקעין ותחולתו על מקרה ספציפי של נישום שהיה בעליו של מגרש פנוי, בנה עליו בניין ומכר אותו כעבור ארבע שנים. נקודת המחלוקת העיקרית היא כיצד לחשב את גובה השבח החייב במס, בפרט בכל הנוגע לניכוי הוצאות בניה. המערערת ביקשה לנכות הוצאות אלה על בסיס מועדי ההוצאה בפועל, בעוד רשויות המס המשיבות התעקשו לאמוד את סך ההוצאות על בסיס מועד המחושב כשני שלישים מתקופת הבנייה. הבדל זה בשיטות החישוב משפיע באופן משמעותי על סכום המס הסופי. דעת הרוב של בית המשפט העליון, המיוצגת על ידי השופטים שטרסברג-כהן וטל, מפרשת לטובת המערער את הסעיף הרלוונטי בחוק, סעיף 47. לטענתם, מטרת החוק היא לגבות מס ריאלי על בסיס רווחים בפועל, למעט רווחים הנובעים מאינפלציה. לדעת הרוב, לשון החוק מעורפלת, ולכן יש להנחות את הפרשנות על ידי כוונת המחוקק להימנע ממיסוי רווחים אינפלציוניים. לטענתם, יש להעריך כל נישום לגופו, ואם מועד ההוצאה ידוע, יש להשתמש בו לחישוב חבויות המס. רק כאשר אין זה מעשי או סביר לחשב על בסיס הוצאות פרטניות, יש להשתמש בהשלמת מועד ההשבחה כתחליף. חשוב לציין כי חוות דעתו של השופט טל מרחיבה על כך, וקובעת כי מימוש אפשרות ההשבחה חל גם כאשר לא ניתן באופן סביר לחשב הוצאות על בסיס כל הוצאה בנפרד, גם אם הנישום מצוי ברישומים שלהן. השופט טירקל, בדעת מיעוט, סבור כי כוונת המחוקק ברורה, והחלופה השנייה של שימוש במועד השלמת השבחה צריכה לחול דווקא על הוצאות הקשורות לבניית נכס חדש על קרקע פנויה. לדברי השופט טירקל, המחוקק קבע במפורש כי מועד סיום ההשבחה במקרה זה נחשב לשני שלישים מתקופת הבנייה. טירקל מדגיש את הצורך באחידות בחישוב ההוצאות וטוען כי פרשנות הרוב יוצרת מורכבות מיותרת. לסיכום, פסק דין הרוב מחייב את רשויות המס של המשיב לקבל את ניכוי הוצאות הבנייה על ידי המערערת על בסיס מועדי ההוצאות בפועל, דבר המביא להפחתת חבות המס. כן הורה בית המשפט למשיב לשלם למערער הוצאות בסך 10,000 ₪. פסק דין זה מדגיש את חשיבות פרשנות חוקי המס כך שישקפו את כוונת המחוקק ויימנעו מהטלת מס על רווחים אינפלציוניים, במיוחד במצבים בהם קיימים רישומי הוצאות מדויקים.