ע"א 3640/22

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סיווגו ותוקפו של הסכם למתן שירות בין חברה המצויה במצוקה כלכלית לבין נציגיה המשפטיים, המתלבטים בין היותו הסכם שכר טרחה המותנה בתוצאות לבין הסכם מסחרי עם פוטנציאל להפרת חובת אמונים. המערערים טענו כי ההסכם הוא הסדר שכר טרחה מבוסס תוצאות, מקובל ותקף לפי כלל 9(ב) לכללי האתיקה, המשקף את הצורך של החברה לדחות את התשלום עד למימוש זכויות קניין משופרות. מנגד, טענו המשיבים כי ההסכם מהווה הסכם מסחרי שהושפע שלא כדין על ידי עורכי הדין, בניגוד לכלל 14(א) לכללי האתיקה, שמטרתו למנוע ניגודי עניינים. בית משפט קמא צידד במשיבים, סיווג את ההסכם כמסחרי ולא מבוסס שכר טרחה מותנה, ובכך סימן אותו כחסר תוקף. למרות שנקבע כי ההסכם דמה יותר לעסקה עסקית, פסק הדין הצביע על כך שתקפותו לא נבעה אך ורק מסיווג זה; במקום זאת, אופיים הבלתי הוגן והבלתי סביר של תנאי ההסכם לטובת עורכי הדין הוא שגרם לבטלותו. בפסק הדין הודגש כי ההסכם העניק זכויות יתר לעורכי הדין ללא חובות או סיכונים מתאימים, כגון ניהול תוכניות הפרויקט או הוצאות נלוות, וכלל תנאים המאפשרים לעורכי הדין מינוף משמעותי על הנכס ללא תרומות ממשיות ופרודוקטיביות. למרות שהחוזה בוטל, נפסק למערערים שכר הולם עבור שירותיהם, אם כי במחלוקת על שיעורו בשל חוסר ראיות. הקונצנזוס בין השופטים הציע כי בעוד הסכמה מדעת של לקוח עשויה לתקן כמה הפרות נאמנות, התנאים כאן היו מעוותים מכדי להצדיק את תוקפו של ההסכם. הם ציינו בזהירות כי תוקפם הפוטנציאלי של הסכמים מסחריים כאלה עשוי עדיין לעמוד בהקשרים אחרים, בתנאי שהם הוגנים, שקופים, והלקוח מעודכן היטב, ועשוי להיתמך על ידי ייעוץ משפטי עצמאי. פסק הדין לא אכף את החוזה מכוח ההצדקה לסעיף 31 לחוק החוזים, אלא התמקד בטוהר המידות בשל ניגוד העניינים המהותי וחוסר ההגינות של ההסדרים המקבילים, ובסופו של דבר התיישר עם אי מתן הוראה לביצוע התחייבויות התמורה בהסכם. גם נצר, צד שותף להסכם, לא זכה לתמורה, בשל אשמה משותפת או מודעות להפרת חובות האמונים בהסכם בהן היו מעורבים נציגיה המשפטיים של החברה. השופטים בחרו בפתרון מעשי בהתמודדות עם השכר הראוי שנפסק, והציעו למערערים לבחור בין קבלת הסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא לבין פנייה להערכה מחודשת באמצעות פעולה משפטית חדשה, תוך הדגשת המורכבות והחידה האתית הטבועה בעסקאות עורך דין-לקוח.