ע"א 33/54

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב תקנה משנת 1947 המחייבת את חברות ביטוח הרכב לפצות אנשים שנפגעו על ידי מבוטחיהם בתאונות דרכים. הפקודה, סעיף 10(1), קובעת כי נפגע יוכל לתבוע פיצויים ממבטח לאחר קבלת פסק דין נגד המבוטח. סעיף זה מהווה גם את הבסיס המשפטי להצטרפותה של חברת ביטוח כנתבעת בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים. עניינו של המקרה שלפנינו בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר סירב לדחות תביעה נגד חברת ביטוח, המערערת, על ידי אדם בשם שר, שנפגע בתאונת דרכים. שר נפגע בעת שנהג ברכב שהיה בבעלותו של ירמיאס ומבוטח על ידי המערער. הוא הגיש תביעה נגד הנהג, קלינגהופר, ירמיאס וחברות הביטוח שלהם, לרבות המערערת, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מההתנגשות. המערערת ביקשה להידחות כנתבעת, בטענה כי שר לא קיבלה פסק דין נגד המבוטחים, ולכן אין עילת תביעה נגדם. עוד נטען, כי התביעה לא גילתה עילת תביעה, שכן אחריותם של ירמיאס וקלינגהופר לא הייתה מהסוג שיש לבטח מפניו. השופט ברנזון וממלא מקום הנשיא אולשן דחו את הערעור, תוך שהם דוחים את טענות המערער. הם פירשו את סעיף 10(1) כיוצר זכות תביעה לנפגע נגד המבטח, העולה בקנה אחד עם היריבות בין הנפגע למבוטח. כך, שר יכול היה לצרף את המערער כנתבע בתביעה המקורית. החלטה זו נועדה למנוע ריבוי תביעות והתדיינויות הנובעות מתאונה אחת. בנוסף, ממלא מקום הנשיא אולשן הדגיש כי חובת המבטח קמה לאחר פסק דין נגד המבוטח, המהווה תנאי מוקדם לתשלום ולא תנאי מוקדם לתביעה. השופט זוסמן, בהתנגדותו, טען כי סעיף 10 לפקודה אינו יוצר חובה כלשהי על חברת הביטוח להיטיב עם הנפגע אלא אם ניתן פסק דין נגד המבוטח. לדבריו, לא הוטלה אחריות הדדית על חברת הביטוח והמבוטח, והנפגע לא יכול היה לתבוע את המבטח מבלי להגיש תחילה תביעה נגד המבוטח. הוא קבע כי כוונת המחוקק הייתה להליכים נפרדים וכי הצורך בשני משפטים לא צריך להיות גורם מכריע בפרשנות החוק. זאת ועוד, ציין השופט זוסמן כי תביעת התובעת לא גילתה עילת תביעה כנגד חברת הביטוח המערערת, שכן היא אינה נופלת בגדר ביטוח חובה הקבוע בסעיף 6(1)(ב) לפקודה. הוא הגיע למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולדחות את התביעה נגד המערער אלא אם כן התובע יתקן את תביעתו.